למה קייט ואור לא הופכות לגרסה הנשית של סטטיק ובן אל?

שבוע שעבר נפתח עם סינגל חדש מבית היוצר של שרית חדד - "אמן", שצפוי היה להציג את שרית חדד מודל 2018, אך לדאבוני: ההיפך הוא הנכון.

אם ציפיתי מזמרת בסדר הגודל והמעמד של חדד להמשיך להיות מקורית, מיוחדת ופורצת דרך כדרכה בעשרים השנים האחרונות, הרי שבשיר החדש, מתוך מאמץ יתר להישאר "רלוונטית" ועדכנית לרחשי השטח המוזיקלי העכשווי, חדד בוחרת בהתמסחרות מיותרת וזולה שאינה הולמת את מידותיה ונשמעת כניסיון חסר טעם להמציא מחדש את גלגל ההצלחה על חשבון טרנדים חולפים בדמות פופ מונוטוני עם סלסול ים תיכוני סטנדרטי שנשמע כמו אינספור שירים מאותו הסגנון. אני לא יודע מה עובר על שרית חדד הזו, אבל אני מתגעגע לשרית חדד ה"אמיתית" שידעה לברור שירים ולהעדיף איכות על פני גימיק זול.

"רבע לאפריקה", אחד ההרכבים המסקרנים והמפולפלים בשנה האחרונה, ממשיך להפתיע ולרענן עם קליפ חדש - "גם כי אלך", שהוא גם שיר הנושא של הסדרה המדוברת "כיפת ברזל". בשיר מקבץ ההרכב למילות התפילה את הגרוב האופייני לו: Fאנק, בלוז, ג'אז, סול, אוריינטליות אתנית ובעיקר המון המון רגש וכוונה וכל אלה רוקמים ביצוע עוצמתי, מלטף ונטול מניירות מיותרות שכיף להאזין לו בלופים.

מה קורה כשלוקחים שתי זמרות בינוניות ומטה (אבל עם לוק טוב), מכניסים אותן לאולפן עם מוזיקאים מוכשרים שתופרים למידותיהן שירים נוסחתיים, שבלוניים ומאד מאד מונוטוניים, ממתגים אותן כמוצר פופ (או אם תרצו לומר: "מריונטות" הרוצות להיות כוכבות ומוותרות על ישותן האמנותית), משקיעים בקליפים סקסיים וקוראים להן "התשובה הנשית לסטטיק ובן אל"? נולד הצמד "קייט ואור".

"קייט ואור" הן צמד זמרות שניסו למכור את הגימיק של צמד בנות שיוצרות פופ במטרה "לכבוש" את הפסגה, עדות לכך ניתן בשירן הראשון "רינג רינג" שיצר יותר רעש יחצ"נותי מאשר הצלחה מוזיקלית והשבוע חבקו השתיים את שירן החדש: "הלהיט של המדינה": בלדת פופ נוסחתית (כמצוין לעיל) שנשמעת בדיוק כמו מאות שירים בסגנון רק שהפעם השתיים מוכיחות שגם כשיש להן להיט פוטנציאלי ביד, אין להן באמת את הכלים לעשות עימו משהו: הרמוניות קוליות טכניות, בינוניות ונטולות רגש, ביצוע חסר נשמה ופלפל וחוסר אנרגיות מרכיבים את השיר שהתחושה שהוא מעביר זה צמד שכאן בכדי להיעלם, אם לא בשיר הזה, אז בשני השירים הבאים. סטטיק ובן אל - הגרסה הכושלת והזולה.

לאחר אלבום המופת שרקחו עם ירמי קפלן ("פטיש"), המפיקים המוזיקליים מתן ספנסר ואורי רוסו ("ספנסרוסו") מבליחים עם שיר חדש וטעון - "מרפק", תבלון מיוחד בין גרוב ים תיכוני לאלקטרו פופ עם השפעות פסיכודליות, המעביר ביקורת על הריאליזם הפופוליסטי והמושחת בו אנו שרויים בעל כורחנו.

בהאזנה ראשונה, השיר נשמע כטריפ רווי הזיות, א-סימטריה ובלגאן אחד גדול, ועם זאת, כשמאזינים לו שוב ושוב ומתעמקים במסרים בנסתרים ובאנדרלמוסיה המוזיקלית לכאורה, אפשר להתחבר מאד לשיר, למבנהו ובעיקר לסימבוליות שבו ולסגולתם של השניים ליצור מחאה ארצישראלית מוזיקלית גם במלודיה כמו גם בטקסטואליות. שאפו!

שפיטה בקאבר לוהט במיוחד ל-Personal Jesus של דפש מוד: שפיטה היא המוזיקאית רותם שפי שהחליטה שכזמרת "רגילה" סיכוייה קלושים, אז יצרה את הדמות של שפיטה- זמרת מזרחית שהתפרסמה בשל קאברים אוריינטליים לשירים לועזיים מוכרים בגרסה האופיינית לה הפכה אותה לתופעה מרעננת במוזיקה המקומית.