עדי ובשארה התאהבו דרך המוזיקה: "אמיץ יותר לאהוב מאשר לשנוא"
היא כנרת מבית דתי, הוא פסנתרן ערבי, שניהם ניגנו ביחד בתזמורת. למשפחה שלה היה קשה עם אהבתם, אבל אחרי הצלחה גדולה שנקטעה בשל מחלה, היה ברור שיחזרו לנצרת | קרוב לבית
עדי גדלה ברמת גן, אבל גרה היום בלב נצרת. היא הגיעה לכאן בעקבות האהבה. "איפה שזה בית בשביל בשארה", היא מסבירה, "זה בית בשבילי".
את בעלה, בשארה הרוני, הכירה בתזמורת "דיוואן מזרח-מערב" שמקבצת נגנים ממדינות שונות ובפרט יהודים וערבים. התזמורת נוסדה על ידי המנצח והפסנתרן הנודע דניאל ברנבוים, וידידו אדוארד סעיד, במטרה לעודד יצירה משותפת של מוסיקאים ממדינות שונות ולקרב בין הצדדים. "אני התאהבתי, היא לא שמה עליי בכלל", הוא צוחק, "לקח איזה חודש ומשהו עד ש...". עדי ממשיכה: "כן, הוא עבד קשה".
>> לכתבות נוספות בפרויקט "קרוב לבית"
מצפה רמון: איכות חיים, גן ילדים בתוך יער - ותיירות מקרטעת
ירושלים: התיירות בבירה תופסת תאוצה
עפולה: יום עבודה עם הזוג משיח בבית החולים "העמק"
דרך המוסיקה עדי ובשארה התקרבו, אך ההרמוניה בביתם לא תמיד היתה שם. בתחילת הדרך הם היו צריכים להתמודד עם לא מעט רעשי רקע. "שמעתי תגובות בתחילת הקשר שלנו שאיך בכלל הרשית לעצמך להתאהב בו מלכתחילה? כאילו שזה משהו שיש לנו שליטה עליו, אהבה", אומרת עדי, "אני לא חושבת שהתפקיד שלי זה לרצות אנשים. אני לא יכולה. אנשים צריכים לדעת מה עושה אותם שמחים".
בשארה: "העובדה הגדולה היא שאנחנו מתראיינים עכשיו. לפני שלוש שנים לא היינו מסוגלים לעשות את הראיון הזה. היתה לנו בעיית זהות. היה אכפת לנו מה אנשים חושבים. עכשיו אין לנו בעיה כזו. שיחשבו מה שרוצים".
עדי זוכרת היטב את הרגע בו סיפרה למשפחתה על הקשר עם בשארה. "אאוץ'", היא משחזרת, "אבא שלי דתי, זה לא בדיוק מה שהוא חשב שיקרה. היו כמובן המון פחדים. הם פשוט לא הבינו איך אפשר לנהל כזו זוגיות. איך? איפה?".
במשך כמעט עשר שנים חיו בני הזוג מעבר לים, בברלין ואחר כך בברצלונה. במהלך התקופה הזו בשארה פיתח קריירה משגשגת כפסנתרן בינלאומי, והקים עם הפסנתרן היהודי ירון קולברג דואו פסנתרים בשם "אמאל", תקווה בערבית, שהפך במהרה לסיפור הצלחה.
השניים דילגו מקונצרט לקונצרט וממדינה למדינה, עד שלפני כחצי שנה בשארה חלה והחליט לשוב ארצה לחיק המשפחה. עדי ידעה מיד שתבוא בעקבותיו לעיר הולדתו - נצרת. "היינו צריכים לעבור איזשהו תהליך כדי לחזור, להתנתק מהתגובות של אנשים בארץ שזה לא נראה להם או שיש להם מה להגיד", היא אומרת, ומודה שגם היום בוחנים אותה ואותם. "אני מרגישה שזה מעניין. תמיד יש כזה 'רגע', יש משהו שלא מבינים מההתחלה".
עכשיו, לאחר שבשארה עשה הפסקה מהקריירה הבינלאומית, החליטו בני הזוג להשקיע את מרצם וכשרונם בפיתוח חיי התרבות בעיר הולדתו של בשארה. הם יצרו מופע ייחודי שבו הם מלווים בנגינתם סרטים ישנים אילמים וכעת הם מנסים להרחיב אותו לסדרת קונצרטים שלמה, שתיתן במה לאומנים המקומיים של נצרת - ותפיח חיים מוסיקליים בעיר. "אין בנצרת משהו כזה ברמה גבוהה", הוא מסביר, "רצינו שיהיה כל שבוע אירוע תרבותי".
ועדי מסכמת: "אם אנחנו יכולים לתת השראה לאנשים להיות מובלים על ידי האהבה, זה המסר הכי חשוב שיש לנו להגיד". בשארה: "זה הרבה יותר אמיץ להתאהב מאשר לשנוא".
