תזיזו את האגן: משה פרץ עושה אנריקה איגלסיאס

משה פרץ שחרר השבוע את הסינגל החדש שלו - "קרמלה" בו הוא קורץ לסגנון הלטיני המובהק ונוטש לחלוטין את הים תיכוניות, אפשר לומר על כך "גיוון", אולם בשנה האחרונה אף שיר של פרץ לא צלח את מבחן הזמן בשל אובדן הדרך וה"גיוונים": ב"קרמלה" שכתבו והלחינו פרץ, דורון מדלי ואבי אוחיון, פרץ נשמע כזמר בעל קול מצוין שמנסה לחקות, אחד לאחד, את סגנונה של להקת "אטרף" (שבניינטיז פרצה דרך עם עשותה רוק פופ ג'אז בניחוח לטיני) וכזה שמוחק לחלוטין את זהותו המוכרת והקודמת כיוצר ומלחין שהקנתה לו את עולמו. מלבד שהשיר חוטא לבנאליות ומונוטוניות משוועות, זהו אינו שיר של משה פרץ, אלא שיר של מי שיכל להיות משה פרץ אך בחר להתפשר בבינוניות ולא להצדיק את מעמדו כזמר מוביל.

הסר דאגה מלבך משה פרץ, אינך לבד, גם פאר טסי (זוכרים?) לא הצליח להתנתק מתדמית ה"זמר של להיט אחד" ומאז הלהיט שבנה לו את הקריירה - "דרך השלום", נמצא בסיג ושיח עם העליות והמורדות (בעיקר דשדוש במקום) שנוצרו בשל בחירת שירים לקויה, אובדן סגנון מוגדר ושובע מובהק מלהמציא עצמו מחדש בדרך מקורית, הוציא השבוע בלדה חדשה - "מה נשאר לך" שכתב והלחין עדן חסון, שיר נוסחתי ושבלוני שמשאיר את טסי באותו מקום ולא מקדם אותו או את מאזיניו לשום גירוי אינטלקטואלי או ענייני: בעיה ביחסים בין גבר לאישה, בכיינות יתר ושום דבר מעבר לכך. נכון, טסי עדיין נשאר בגבול הפופ הים תיכוני, אך במה שונה השיר מעוד מיליון שירים בסגנון שיוצאים בימים אלה (וכן, מה שיקול הטיימינג העומד מאחורי להוציא בלדה בקיץ?) ומדוע שקהלו של טסי יקנה כרטיסים להופעתו בכדי לשמוע את המילים: "מה נשאר לך, מה נשאר לי" כשבעצם, אם המצב ימשיך, לא יישאר כלום?

מי שעוד נשאר בנישה שלו, על אף שגם לו לפעמים ישנן יציאות לא מוצלחות (כמו השיר המביך "חתונה", סינגלו הקודם) הוא יוסי שטרית שנותר בסגנון האופייני לו ולא מנסה לרעות בשדות אחרים, והשבוע הוציא בלדה איכותית, הן מבחינה טקסטואלית מצוינת והן מבחנה מלודית ונעימה לאוזן - "שיר של געגוע" שכתבו אבי אוחיון ואסף צרויה, שאם מאזינים היטב לשיר, ניתן לפרשו גם כשיר כיסופים של ישראלי גולה למשוש חייו ארץ ישראל. מדויק, מלא נשמה ורגש וסנטימנטלי במלוא מובן המילה.