DAMN: קנדריק לאמאר באלבום חדש ושנוי במחלוקת

השבוע הוציא הראפר האמריקאי, קנדריק לאמאר, את אלבום האולפן הרביעי שלו - Damn שהפך לאלבום המדובר ביותר בימים האחרונים על שלל 14 רצועותיו החושפות פן אחר ובלתי ידוע על הראפר האמריקאי.

לאמאר, אחד הראפרים המשפיעים ופורצי הדרך בשנים האחרונות, ולו בשל יכולתו הבלתי מובנת מאליה למזג בצורה האותנטית והמפולפלת ביותר בין אולד סקול ראפ למוסיקה העכשווית תוך הימנעות מקיבעון "שבלוני", שבר באלבום החדש את המוסכמות והציפיות של מאזיניו. הוא החליט, בתעוזה רבה יש לומר, לעשות סוויץ' מקנדריק לאמאר שכולם למדו להכיר, להעריך ולאהוב ולהציג לנו קנדריק לאמאר חדש, אחר, שונה ועם זאת לא פחות טוב מהמוכשר וה"ישן".

באלבום לאמאר מוכיח כי בניגוד לקולגות אחרים במעמדו, הפרסום, התהילה וההצלחה עדיין לא הפכו למניע שלו להקליט מוסיקה אלא כי חדוות היצירה הפראית ומלאת התשוקה עדיין בוערת בו כתמיד, היא רק הייתה זקוקה לריענון ופרצוף חדש בכדי להיכנס אלינו ללב.

אם חיפשתם מיינסטרים לאמארי טיפוסי, זה לא האלבום בשבילכם: לאמאר החליט הפעם לפתוח למאזין צוהר אל עולמו הפנימי, אל מגרעותיו ויתרונותיו, אל רגשותיו ותחושותיו האינדיבידואליים כאספקלריה לחייו האישיים. כמו כן, הוא נושא בגאון את לפיד הריאליזם החברתי-פוליטי ומשמיע קולם של אלו שראויים להישמע כשהוא מצייר את האלימות וקשיי החברה בצורה הכואבת והעוצמתית ביותר, בדיוק כפי שפותח את האלבום עם השיר Blood: "עשיתי סיבוב יום אחד וראיתי אישה עיוורת מתרוצצת על המדרכה, היא נראתה קצת מתוסכלת, כמו הפילה משהו שאינה מצליחה למצוא. אחרי שהבטתי בה נאבקת עם עצמה לזמן מה, ניגשתי אליה והושטתי יד לעזרתה, אתם יודעים: 'היי גברת, אני יכול לעזור? נדמה שאיבדת משהו, אני יכול לעזור לך למצוא אותו?' והיא ענתה: 'כן, איבדת משהו, איבדת את החיים שלך' - ירייה".

באלבום זה, חושף לאמאר את נקודות התורפה הפגיעות ביותר שלו וכן את ניצולו הסובייקטיבי של מעמדו הרם כאמן משפיע ומעצב דעת קהל. ב-DNA הוא נותן פלאשבק לעבר הלא פשוט שלו ולזהותו הפנימית, ב-ELEMENT הוא מלנכולי למדי (ואף אומר "כל הסבתות שלי מתו, אף אחד לא מתפלל עליי"), ב-LUST הוא פוליטי מדי ונוקט עמדה נגד בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, ב-Humble הוא מנסה במכוון להתנער מהכתרתו על ידי מעריציו כראש "דת" חברתית (או כת מהסוג הזה) וב-GOD הוא אירוני וציניקן בצורה מובהקת וממשיך להמחיש כי אינו רוצה שיחשיבוהו במעמד של אל.

השיר הבולט באלבום, לטעמי, הוא Fear כי בו לאמאר מצייר אוטוביוגרפיה לירית אל סיפור חייו הלא פשוט: חרדות שחווה כילד עם אלימות במשפחה, חרדות בנעוריו בחברה שחורה הנשלטת על ידי כנופיות סמים וידי החוק וחרדות מכישלון לאחר הצלחתו הגדולה. לאמאר לא מתייפייף ולא מנסה בכח לגרום לכם לאהוב אותו, הוא מציג את החבילה כמו שהיא מבלי להגדיר ציפיות מסוימות ממנו (מלבד אלו של עצמו כלפי עצמו). את Fear הוא מסיים במילה העברית "שלום" מה שיכול להתפרש כקריצה פרו-ישראלית יהודית ותמיכה בישראל.

על אף אי ההתמסחרות של לאמאר באלבום, הוא עדיין מכוון לקהל היותר "מיינסטרימי" בדמות שיתופי פעולה מצוינים עם ריהאנה (Loyalty) ו-U2 שאף הם לא הצליחו להאפיל על דומיננטיותו של קנדריק.

אחת היצירות המורכבות, האישיות ביותר והמעניינות באלבום היא ללא ספק הרצועה האחרונה - Duckworth בו מספר לאמאר על יחסיו עם אביו דאקי ועל פגישתו עם אנטוני טיפית', מנהל הלייבל הנודע Top Dawg שהחתים את לאמאר בראשית דרכו. יצירה זו היא הכי אינטנסיבית ודחוסה באלבום ומציגה את לאמאר בשיא מרירותו, שנינותו ו"אלימותו" המוסיקלית. שיר זה סוגר את המעגל באלבום כשנגמר בירייה, בדיוק כפי שvסתיים השיר שפתח את האלבום - Blood.

לסיכום, ספק אם מעריצי קנדריק לאמאר יאמצו את האלבום כפייבוריטי שלהם שכן הוא אינו מספק עבורם את הסחורה המוכרת והידועה. עם זאת הוא מגיש אלבום מצוין, נוקב ומחאתי המשלב במינון נכון בין פשטות למורכבות לירית ומלודית, מה שהופך את האלבום לאמנם קשה לעיכול, אך אחד החשובים של לאמאר ובכלל בראפ השחור.

לכתבות נוספות בתרבות:

"הילד בתוכי": גילי ארגוב חוזר לרגש
מכורים ל"מהיר ועצבני"? אתם חייבים להאזין לשיר הבא