האלבום החדש של נסרין קדרי: 100% נשמה
מלבד הקול העוצמתי ומלא הנשמה והדקויות הווקאליות הפרפקציוניסטיות, לנסרין קדרי יש אישיות של כוכבת. ביקורת אלבום
אחרי ציפיה לא מעטה ואחרי ראיון מרגש שנתנה לנענע10, נסרין קדרי, מהדיוות הבולטות כיום של המוסיקה הים תיכונית-ישראלית, משחררת את אלבומה השני, החדש והמיוחל - "בנאדיק".
עוד בטרם אתחיל את דברי הביקורת האובייקטיבית, "אחטא" בקיטשיות ואומר שאני מאוהב בנסרין קדרי: מלבד הקול העוצמתי ומלא הנשמה והדקויות הווקאליות הפרפקציוניסטיות, לקדרי יש אישיות של כוכבת, בין אם זה בפרפורמנס, בין אם זה בתדמית הממותגת היטב שרכשה לעצמה ובין אם זה בכנות והאמוציות הרבות בהן מבצעת כל שיר ושיר, בלדה וקצבי, כאחד. כל אלה גורמים לי בביקורת, לא רק להקשיב לקולה של נסרין, אלא אף למנגינות לבה.
לכתבות נוספות:
>>אופס: האם עדן בן זקן שכחה את מילות ההמנון?
>>היא כבר לא רוצה לרקוד: למה משה פרץ לא מצליח לשחזר את ההצלחה?
האלבום כשלעצמו מונה ארבעה עשר פזמונים, חלקם כבר יצאו כסינגלים (דוגמת "בנאדיק", "בסיבוב השני", "קצת שונה") ועשו עבודת "שטח" טובה מאד, חלקם חדשים לגמרי וחלקם חידושים מעניינים לקלאסיקות בשפה הערבית (עליהן, באופן אישי, גדלתי מבית סבא) בעיבודים מחודשים, עדכניים ומסקרנים.
באלבומה השני נסרין בחרה לשתף פעולה עם מספר יוצרים ואמנים שכביכול מעולמות "רחוקים" מהסטייל שלה ועם זאת נשמעים כל כך טבעיים ודומים, דוגמת הדואט עם הראל סקעת (שהקריירה שלו תקועה ומדשדשת ושיתוף הפעולה עם קדרי יוכל רק "להרים" אותו מעט, על אף שלא מדובר בלהיט האלבום) - "מילים שקטות" או "בינת אל סולטן" בו משתפת נסרין פעולה עם הראפר המצוין אבי מסיקה.
באלבום נטלו חלק מיטב היוצרים: חגי אוזן (מנהלה האישי של נסרין), דיקלה דורי, דודו טסה, אבי אוחיון, גלעד כהנא, אסף צרויה, אבי מסיקה ועוד מוחות חוצי דורות שהשכילו לתפור שירים בהתאם למידותיה הלא קטנות של קדרי.
למעשה, נדמה כי בחירת סדר השירים באלבום נעשתה בצורה מתוכננת מראש כדי לחשוף את הצדדים הרבים באישיותיה ואופייה המורכב של קדרי. הוא נפתח עם "קצת שונה", שיר חפלה קצבי "ביוגרפי" המאפשר למאזין צוהר לחיי היומיום השגרתיים של הדיווה.
לאחר הרצינות הקלילה בשיר הראשון, האלבום מתחיל לתפוס תאוצה עם "בסיבוב השני", שיר מועדונים אולטימטיבי ומשם היישר לרצף שירי דכאון ודמי המתחיל עם הבלדה אפופת הבדידות - "זה נכון", המלנכוליה ממשיכה עם "העזתי" (שדבוק היטב בחותמו של דודו טסה) ומסתיימת עם "בנאדיק" (ללא ספק להיט האלבום ובצדק).
השיר הבא, "מילה אחת", שובר את רצף העצבות וחוזר לחפלה הקצבית (בשיק מרוקאי) הנשברת שוב עם הבלדה "דוד מאמריקה" ( עם החותם הייחודי של יוצרתו, דיקלה), שעל אף הכותרת המפוצצת טומנת בחובה שיר עצוב מאד של ערגה לימים אחרים, וכהוכחה לאנטיתזה המתאפיינת לאורך האלבום, הדמע נשבר עם "אמא שלך" ההומוריסטי שנשבר עם "מילים שקטות" (דואט עם הראל סקעת) השקט שנשבר עם "אחאב אל חיאה" (אוהבת את החיים") הקצבי ומשם לשיר הודייה לאל עם "לך נשבעתי", שברון לב עם "זוג עיניים" וחפלה בניחוח לטיני ים תיכוני עם מחרוזת ערבית ו"בינת אל סולטן" (עם אבי מסיקה).
האלבום השני, בדומה לקודמו, ממחיש היטב את רבגוניות ההשפעות המוסיקליות על נסרין, המיזוג הנאות והנכון ביותר בין הניגונים היהודיים לניגונים הערביים והחיבור המצוין בין שתי השפות השונות אך דומות הללו, השתלטותה הווקאלית על מגוון רחב של ז'אנרים וסגנונות ובעיקר זמרת הניחנה בכשרון רב בבחירת השירים אותם היא אווה להקליט בקפידה ותכנון.
נסרין היא זמרת שקל לאהוב ולשמוע, היא יודעת בדיוק מה היא שווה, יודעת לספק את הסחורה ומוכרת אותה בצורה הטובה והיעילה ביותר, ונכון, אולי ייקח עוד מעט זמן עד שגלגל"צ יאמצו אותה כבת טיפוחים, אבל כשיש לה את אהדת הקהל הרבה שלה, זה באמת משנה גלגל"צ או לא?
באלבומה השני, קדרי נותנת פייט מצוין לאלבומה השני של הקולגה, עדן בן זקן, כששתיהן מנצחות, לפחות בקרב זה, את המלכה - שרית חדד, שעל אף מיקומה הרם ונסיונה רב השנים, עוד יכולה לשאוב השראה מקדרי ובן זקן בנושא בחירת שירים עכשוויים ועם זאת איכותיים.
"בנאדיק" הוא אלבום מצוין הכולל הכל מהכל, מדבר לכל חובבי המוסיקה באשר הם ומציג 100% נשמה ו-0% מניירות מיותרות. שאפו!