"סטרנגלרס": הופעה עם שני להיטים הנוטה לבינוניות משוועת

תמונה

התרגשות אפפה אותי לנוכח הבשורה על בואה של להקת ה-Stranglers (או "החונקים" אם תרצו) להופעה אחת בישראל, וזאת לא רק כי מדובר באחת מלהקות האלטרנטיב פאנק רוק פורצות הדרך של הסבנטיז והאייטיז, אלא כי מדובר בלהקה ששירה מלווים את פסקולי האישי זה מכבר, על אף שבתודעה הישראלית הלהקה צרובה בעיקר בשל להיטיה Golden Brown  ו- Always The Sun ולא הרבה מעבר לכך (וחבל).

לעולם לא אשכח את הצמרמורת שעברה בי כשהנחתי לראשונה על הפטיפון את האלבום (La Foile (1981 ושמעתי בפעם הראשונה את Golden Brown שמאותו הרגע הפך אותה לאחת הפייבוריטיות שלי בז'אנר אותו עשור, אי שם בין הלהקות הדי מקבילות ג'נסיס, קווין ומאדנס.

עם 42 שנות פעילות ושישה עשר אלבומים, הסטרנגלרס, חמושים בז'אן ז'אק בורנל, באז וורן, ג'ט בלאק ודייב גרינפילד, הגיעו להיכל התרבות תל אביב בכדי להראות לישראלים מה זה נקרא "לתת ברוק".

אני מודה, כשסיפרתי למכריי ומכרותיי על ההופעה, שמעתי לא מעט טענות: "הם משעממים", "הם כבר לא רלוונטיים", "הם זקנים ולא מעניינים", שעל אף שלא האמנתי לסברה זו, הייתי מוכרח לבדוקה באופן אינדיבידואלי, שכן לא מדובר בלהקת עבר נשכחת, אלא בלהקה שאחראית ללא מעט קלאסיקות (כן, מלבד Golden Brown) כמו Always The Sun, Strange Little Girl, No More Heroes שהפכו חלק אינטגרלי מפסקולה של תקופה.

קטע מיוטיוב

עם תחילתו, המופע לא עשה רושם מקצועי, בייחוד לא כשמדובר בלהקה ותיקה מחו"ל: עוד לפני ההופעה, הלהקה עשתה באלאנס בזמן שהאורות מכובים והקהל, מרביתו בגילאי 40 צפונה,  ממתין לתחילת המופע (שהחל בשעה 21:20). עם תחילת המופע, האקוסטיקה הייתה מחרישת אוזניים (אף על פי כמה וכמה כשמדובר במופע רוק) שהקשתה להבין מילה ואו חצי מילה, וכמו כן, צצו בשירים הראשונים בעיות סאונד שגרמו לסאונדמנים להתרוצץ על הבמה ולנסות לפתור לנגנים (בעיקר לז'אן ז'אק בורנל) את הבעיה באופן מיידי, מה שהיה נראה יותר כמו קרקס. חשוב לציין כי הבעיה הסתדרה אחרי כרבע שעה וחמישה שירים.

דבר נוסף שהיה חסר לי אלה קטעי קישור: על אף שמדובר במופע מוסיקלי, הייתי מצפה לפחות לכמה מילים או סיפורים, כנהוג בהופעות שונות, של הלהקה, כאשר הדבר היחיד שיצא מפי אחד מחברי הלהקה, באז וורן ליתר דיוק הוא: "אתם יכולים לעמוד על הרגליים, זה לא קונצרט מזויין, זה מופע רוק" ועוד פנינת חכמה: "כל מה שאתם רואים ושומעים כאן זה הדבר האמיתי גבירותיי ורבותיי".

לאחר התחלה קצת מקרטעת, הלהקה נכנסה לקצב הנכון והתחילה באמת לתת בראש (וברוק) כשבמבט חטוף אל הקהל, אף אחד לא זכר את מילות השיר בעל פה ולא זמזם עם הלהקה, עד שהגיע שיא הערב- הביצוע הנכסף ל-Golden Brown שהיה יפהפה, מדויק ומרגש. אחריו הלהקה הפציעה בלהיטה השני המוכר (בישראל) - Always The Sun, שני אלה היו מהשירים הבודדים שהקהל באמת שר עם הלהקה.

מבחינת רפרטואר, הלהקה סיפקה את הסחורה ונתנה ערב גדוש בלהיטיה הגדולים: Tank מאלבומה השלישי של הלהקה (Black And White) פתח את המופע ואחרת בשרשרת לא מעט להיטי הארד רוק גל חדש מבית היוצר של הלהקה: Straighten Out, I've Been Wild, Relentless, Nice N' Sleazy ועוד, כשגולדן בראון "שובר" את הרוק ומתחיל את רצף השירים ה"רכים" יותר (יחסית) בהם Midnight Summer Dream, Always The Sun,Skin Deep  וכדומה כשהשיא הנוסף של הערב היה הביצועים הסוחפים ל- No More Heroes ו-Walk On By שסיימו את המופע, למרות הכל, עם הרגשה נעימה בלב.

לסיכום, על אף הציפיות הגבוהות, הלהקה אמנם סיפקה את הסחורה וחברי הלהקה הביעו כריזמה ופרפורמנס מעולה על הבמה, אך בסיכום הכללי המופע בו חזיתי נוטה לבינוניות משוועת, מופע שאינו מרהיב במיוחד והנמיך את הציפיות (להבא)  מלהקה של להיט או שתיים להחזיק מופע שלם בצורה מעניינת.