סוף עונת התפוזים: האיחוד המאכזב של תמוז

40 שנה חלפו מאז להקת "תמוז" התפרקה רשמית לאחר שנתיים מסיביות של נסיונות מוסיקליים שונים שנתפסו כקשים לעיכול בזמן אמת (תקופת פוסט מלחמת יום הכיפורים), אולם בדיעבד עיצבו את פניו של הרוק הישראלי והגדירו מחדש את המונח "רוק גרופ".

כמרבית להקות הרוק הישראליות בשנות ה-70, אורך חייה של תמוז היה קצר וחולף, אולם שיריה הפכו קלאסיקות משפיעות והקנו לה כס כבוד בפנתיאון המוסיקה הישראלית; מי מאיתנו לא גדל על "סוף עונת התפוזים", "הולך בטל", "ככה את רצית אותי", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אנל'א יודע איך לומר לך" או "פנס רחוב", שירים המהווים חלק אינטגרלי מהפסקול הישראלי לדורותיו?

>>לכתבות נוספות בנושא:

כוורת, פינק פלויד ואואזיס: 8 הלהקות שצריכות להתאחד - ומיד!

תמוז מתאחדת: כך שינתה הלהקה משנות השבעים את הרוק הישראלי

הם חוזרים - להקת תמוז מתאחדת: "החיבור ממש מדהים"

אם תשאלו אותי מה הסיבה שתמוז הפכה לקאלט בניגוד ללהקות מקוריות אחרות שפעלו אותן שנים, לא אוכל לתת תשובה חד משמעית, אולי זו סוללת המוחות המוסיקליים המוכשרים שהיו מוכרים יחד ולחוד, אולי אלו העיבודים המורכבים שלא נעשו כמותם בארץ לפני כן, אבל מה שבטוח שתמוז קבעה לעצמה ולדורות אחריה רף מוסיקלי גבוה והוכיחה שכן אפשר לעשות רוקנרול בעברית ועדיין להישמע בינלאומיים.

הלהקה מיזגה שלל עולמות מוסיקליים: שלום חנוך שחזר בדיוק מלונדון לאחר אלבום בכורה כושל, אריאל זילבר שחזר מקריירה מקרטעת בצרפת, המתופף מאיר ישראל שסיים את כהונתו בלהקת "עוזי והסגנונות" (מלהקות הקצב הבולטות בראשית הסבנטיז) וחיפש כח צעיר וחדש להיכנס אליו, יוצאי להקת הנח"ל הטריים יהודה עדר (גיטרה) ואיתן גדרון (בס) שחיפשו מעט "אתנחתא" משירי המגל והחרב של הלהקה הצבאית ורצו "לפרוק עול" בדבר האמיתי. לכל זאת הוסיפו את ההשפעות הרבגוניות על לואי להב, מפיקו המוסיקלי של האלבום, שחזר בדיוק מארה"ב לאחר שעבד עם ברוס ספרינגסטין. המטרה המשותפת של חבריה ליצור מוסיקה משותפת ולעשות אותה מאהבה וכיף הייתה הדבק שחיבר ביניהם והוליד את איחוד הלהקה.

אבל כיוון שאהבה זה לא הכל וישנם בלהקה גם חילוקי דעות מקצועיים - הלהקה התפרקה. אמש (חמישי) ב"אמפי פארק" בראשון לציון אותה אהבה וקצב שקיבצו את חברי הלהקה יחד לפני 40 שנה, הם אלה שאיחדו את חברי "תמוז" שוב למול קהל נרגש ונפעם, אולם האם הקסם והריגוש נשארו אותו הדבר?

המופע החל באיחור של 15 דקות, כשבחלקו הראשון נכללה הופעת סולו של שלום חנוך אך במקום הופעה של שלום חנוך, הרוקר המיתולוגי המשתבח עם הזמן, קיבלנו מופע שנשמע יותר כמו שלום חנוך שמחמם את המופע של עצמו: הביצועים היו אנמיים, מונוטוניים ונטולי רגש והתלהבות, האקוסטיקה הייתה קלוקלת ולא אפשרה לשמוע את ההופעה כראוי ולמעשה שעה עם שלום חנוך נראיתה כמו נצח מפרך שדי קלקל והוציא את הרוח מהמפרשים בהמתנה לתמוז (כך יעיד גם הקהל שישב לאורך כל המופע).

אחרי שעה מתישה ומיותרת של חנוך, הגיע תור הדובדבן שבקצפת: להקת "תמוז" בהרכבה המלא בביצועים מחודשים לשירי התקליט המיתולוגי (בהם "מה שיותר עמוק יותר כחול", "הולך בטל", "לא יודע איך לומר לך"," "ככה את רצית אותי" ועוד) ובונוסים כ"בטי בם", "יואל משה סלומון", "אגדה יפנית" כשלסיום ביצעה הלהקה בויבראציות מעולות, יש לומר, את "סוף עונת התפוזים".

אם ציפיתם לראות את "תמוז" האגדית והמקצועית פורצת הדרך באמפי פארק - בוודאי שהייתה צפויה לכם אכזבה רבה: המופע החל באנרגיות די טובות של הלהקה אך מהר מאד החלטורה החלה לתת אותותיה והלהקה נשמעה כמו להקת קאברים ללהקת "תמוז": הנגנים התבלבלו בין השירים והתפקידים, יהודה עדר לא למד את התפקידים כראוי וקרטע, אריאל זילבר נראה זועף וסובל (אך היטיב לשיר בכריזמה), מאיר ישראל היה מצוין ומקצועי כהרגלו אבל שיא החלטורה היה כששלום חנוך אמר לקהל: "נקלעתם לחזרה" (ספק צחק, ספק היה רציני), יש להיאמר לזכותו של חנוך שתפס פיקוד ברגעים המקרטעים של הלהקה וסייע להצגה להימשך.

נדמה כי הרעש התקשורתי שנוצר סביב האיחוד המדובר של תמוז היה מוגזם, הלהקה לא נשמעה כמצופה ולא סיפקה את הסחורה, הכריזמה על הבמה הייתה צולעת והכימיה בין הנגנים הייתה מרוחקת ולא מתואמת עד כי הדבר נצטייר כלעג וזלזול בקהל. מקווה שעוד 40 שנה נוספות כשהם יתאחדו, הם ישכילו להישמע כמו להקת רוק אמיתית ולא גימיק שנועד לגזור קופון ותו לא. סוף עונת התמוזים!