גארבג' בהופעה: עשו אותנו שמחים למרות שלא גשום

בתוך כל המהומה של סיה, כן הופעה ראויה, לא הופעה ראויה, זאת היא באמת או כפילה עם פאה, פלייבק ויוטיוב או מופע נשמה; בשקט בשקט (אם גיטרה חשמלית זה שקט) הופיעה לה כאן להקת גארבג' המיתולוגית והזכירה לנו מה זה הופעה שיוצאים ממנה חסרי ספקות לחלוטין.

גארבג' היוו חלק מפסקול ילדותי, פסקול שנות ה-90 האחד והיחיד גם מבחינת רוק, גם מבחינת פופ, תור זהב שילדי ה-autotune כבר לא ייזכו לו. לנו לא היה יוטיוב, לנו היה לשבת מול MTV ופשוט לחכות לשירים שאנחנו אוהבים. באותה תקופה גארבג' יצאו עם הלהיט שלהם -"I'm only happy when it rains" ואני שאלתי את עצמי: מי זאת הג'ינג'ית הזאת שמבינה לעמקי נשמתי המתוסבכת בתסבוכות נעורים? 20 שנה לאחר מכן הג'ינג'ית הזאת כבר לא ג'ינגי'ת אלא עם שיער ורוד ולא מסתובבת בשדה גשום על המסך בערוץ MTV, אלא בועטת במיקרופון בחום של אוגוסט באמפי שוני. לא גשום אבל עדיין מעולה.

גארבג' הגיעו לישראל בתקופה (ובואו נודה בזה, 'תקופה' זה יופמיזם ל'תמיד') בה להגיע להופעה בישראל זה עסק שנוי במחלוקת; BDS, זיכרונות מלאי עשן מ"צוק איתן" ואצבעו המנפנפת של רוג'ר ווטרס מאיימים בכל פינה, אבל גארבג' הגיעו. הגיעו וגם התייחסו למתח הפוליטי שליווה אותם עם ההחלטה הזאת: "קיבלנו הרבה ביקורת על כך שהחלטנו לבוא לכאן אבל אנחנו מאמינים שסבלנות היא ערך עליון" אמרו לקהל שלפתע השתתק ונדרך כשהריח את משב הפוליטיקה באוויר. מנסון הצליחה איכשהו להלך בין טיפות הפוליטקלי קורקט ולדבר על פוליטיקה בלי לדבר על פוליטיקה ("כולנו אחד, אהבה, סבלנות") והמשיכה עם התפעלות מאמפי שוני ומההיסטוריה המרגשת של המקום, "בחיים לא הייתי מאמינה, כילדה קטנה שתקועה על אי באירלנד, שיום אחד אופיע במקום כל כך מיוחד" ומלא בתחושת גאוות יחידה היסטורית, הקהל מיד שב לאיתנו.

ועכשיו כמה מילים על הקהל: אמש גיליתי, שאחד הסודות להנאה מהופעה הם לא רק המופע, המופיע, הסאונד, הסטליסט אלא גם מי שמצדדייך ומאחורייך - הקהל שסביבך. הקהל בגארבג' היה רובו ככולו דור שנות ה-90 הבוגר, קהל נאמן, קהל צמא נוסטלגיה, קהל רגוע, שלא נזקק לעשרות סלפי'ס בדקה+צ'ק אין+סנאפצ'ט. קהל שאוהב רוק, שיודע את מי הוא בא לראות ולא פשוט קנה כרטיס כי הבין שזה סלב (כמו אלפי בני הנוער בהופעה של מריה קארי, חבר'ה - אם אתם בני נוער אין סיכוי שאתם מעריכים את פועלה כיום, רק מי שגדל על dreamlover ו-Hero יכול לשמור חסד נעורים לגוש הפאייטים המהדס כעת על הבמה לצלילי פלייבק). ההופעה בשוני הייתה אינטימית, סביב מוזיקה - בלי צמידי VIP, מכלאת סלבס וצלמי פפראצי, בלי מסכים עם אפקטים, בלי פלייבק. מוזיקה.

>>לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

"סיה תחזירי את הכסף!" התביעה שהביכה אותי

סיה בפארק הירקון: ההופעה הכי מאתגרת שהייתה כאן

"מייג'ור לייזר" - הפסטיבל: 10 אמנים מובילים יצטרפו למופע

מנסון תקשרה עם הקהל לאורך כל המופע וסיפקה, למי שהיה בסיה והתאכזב, חוויה מתקנת מן המניין והקהל מצדו הוכיח את האמרה "לתת זה לקבל" ולא הפסיק להחזיר לה אהבה, אבל אהבה בשלה שכזאת, כמו יין טוב, אהבה עם הערכה שזה הרבה יותר שווה מהערצה, ביטא את זה טוב מכל השלט שקיבלה מנסון ממישהו בשורה הראשונה עליו היה כתוב: "מעריצי גארבג' כבר 21 שנה!"

מנסון (בת ה-49!), לא הפסיקה לקפוץ על הבמה באנרגיות אינסופיות וסיפקה כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, אבל לא מספיק. כמו במשחק של חם וקר, כמעט תמיד אחרי להיט הגיעו שיר או שניים לא מוכרים, מבחינת הקהל - סוג של צינון שלא מאפשר קתרזיס, מבחינת - הלהקה, מהלך אסטרטגי הגיוני (לרכב על האנרגיות של הקהל המשולהב עם שירים פחות משלהבים). הרבה אנשים "מתכוננים" להופעות על ידי שמיעת שירים נבחרים וכו', אבל אני, שלא שמעתי את גארבג' לפחות 10 שנים ואפילו שכחתי מקיומם, ידעתי שאין מה להתכונן - התת מודע של הנעורים זה הדבר הכי יציב שיש לי בגזרת הזיכרון, כך למשל נשלפים ממנו לפתע, ללא ידיעתי או רצוני המיוחד, כל המילים לקטע הראפ ב-no scrubs, היה וזה מתנגן ברדיו.

וכך, היה לי ברור שברגע שמחט הפטיפון תיגע בתוך בתוך מוחי בשירים המאוכסנים שם משנות ה-90, מיד אדע את כל המילים בע"פ, ואכן כך היה עם השירים המצויינים: stupid girl, push it, the trick is to keep breathing, special וכמובן - cherry lips איתו סיימו והשאירו את הקהל צמא לעוד, כל כך צמא שלמרות שכבר ירדו מהבמה ועלו לחדר האמנים, הם חזרו בהתרגשות אמיתית לקול תשואות הקהל. "אנחנו המומים", אמרה שירלי, "אנחנו פשוט עם דמעות בעיניים, האהבה שלכם לא מובנית מאליו בכלל". הלהקה נתנה עוד 3 שירים וירדה סופית מהבמה ואנחנו חזרנו למכונתינו, ילדים גדולים עם רישיון, זוגיות, קריירה -והפעם מסטולים מנוסטלגיה חמה וטובה של שנות ה-90.