סיה בפארק הירקון: ההופעה הכי מאתגרת שהייתה כאן

זו הייתה כנראה אחת ההופעות השונות והמאתגרות שנראו במחוזותינו, ונראו במחוזותינו הופעות מאתגרות; החל ממופע ה"בדרך לדיוטי פרי קפצתי לפארק הירקון" של ריהאנה וכלה במופע המגלומניה של קניה ווסט. סיה (אם זו הייתה סיה, שמועות מפקפקות בדבר) הגיעה להופעה אחת בפארק הירקון ואתגרה את הקהל ואיתו את מושג ההופעה עצמו.

כמו בניסוי פסיכולוגי עם 40 אלף משתתפים - הקהל של סיה בפארק הירקון נאלץ להתמודד עם מעין 'הופעה ללא מופיע' כמו מזל"ט, רק על הבמה. לכאורה סיה הייתה שם והופיעה אך היא עמדה הרחק בתחילת הבמה, כרגיל - מוסתרת עד השפתיים בפאת הדיכוטומיה (חצי שחורה חצי לבנה) ולבושה במעין כותונת נזירים מכופתרת עד הצוואר, פחות קניה ווסט מזה - אין (קניה ווסט בהופעה: אני, אני, אני, אני. סיה בהופעה: כולם חוץ ממני).

הקהל הישראלי, שחלק מה-DNA המנטלי שלו הוא פטריוטיות: להתרגש למשמע עברית בחו"ל, להתרגש מגל גדות יותר מאמא שלה - חייב את החיזוקים האלה, איזה "ערב טוב תל אביב" אחד לרפואה, אבל במקרה של סיה, לא ערב טוב תל אביב , לא שלום, לא סבבה. גורנישט, פמיליריות זה לחלשים, לא לאמנים.

ההופעה התחילה כמעט בלי ששמנו לב, כאשר סיה ניצבת בקצה הבמה ועל פי מסכי הענק - מאדי זיגלר, הרקדנית המזוהה איתה, רוקדת למרגלותיה. אקדים ואומר - המופע של סיה טוב. טוב מאוד אפילו. מרגש, אמנותי, מעורר מחשבה, מעורר רגש - כל אלו סופרלטיבים שקשה להגיד על הרבה הופעות אחרות שהיו כאן, אבל פה בדיוק עולה השאלה האם זה בהכרח הפורמט? בפארק רחב ידיים מול עשרות אלפי אנשים משולהבים שרוצים חוויה קולקטיבית, לא סובייקטיבית? זאת בהחלט שאלה.

הרקדנית, (שכנראה לא באמת הייתה שם) מאדי זיגלר מוכשרת ומרגשת עד דמעות, בנוסף הופיעו (בווידיאו ששודר) גם השחקנים כריסטין וויג, פול דנו, גבי הופמן ועוד - קטעי הריקוד והמשחק היו מעניינים והכל טוב ויפה - אבל בווידיאו. כך שבעצם, לא היה זה שונה מהתכנסות עצומה לשם צפייה המונית בווידיאו, Drive-through במחיר מופקע. סיה לא אמרה מילה בין השירים ורק אחרי הקתרזיס הצפוי של "שנדליר" מילמלה למיקרפון תודה רבה (באנגלית) ונעלמה אל המחשכים, לאחר 60 דקות בלבד של הופעה.

ההופעה של סיה היא בעצם לא הופעה שלה אלא של רקדנים ושחקנים אשר ממחישים ונותנים ביטוי דינמי לשיריה של הזמרת שבחרה לשיר בעמידה סטטית בפינת הבמה. בהמשך אנו נבין שמה שאנחנו רואים על המסך מוקלט מראש והוא לא מה שאנו רואים על הבמה, אלא מעין המחזה של יצירת וידיאו מוגמרת. ההבנה הזאת, שאתה מתרגש ממה שאתה חושב שקורה מולך אך לא באמת נמצא שם - לא יכולה שלא ליצור תחושת אשליה שמיד מתרגמת לתחושת רמאות. למה? כי אנחנו לא אוהבים לגלות שנחשפנו רגשית (התרגשנו) בפני משהו שלא באמת קיים. ולמי שזוכר את סצינת השירה ב"מלהולנד דרייב" - זה בדיוק זה.

אבל זה בדיוק חלק מהמהלך של סיה, והוא מהלך מורכב; סיה פועלת בעולם הפופ של 2016, עולם שבו העטיפה היא חלק מהותי מהתוכן, במיוחד לאישה צעירה כאשר כולן מצייתות לצו שוק הבשר הבלתי כתוב ומשנסות ישבנים, מפתות פיתויים, משרבבות את השפתיים ומעפעפות בריסים - סיה בחרה, התעקשה, לנטרל את זה. כאומרת: כן, אני עושה מוזיקה, כן זה פופ, כן זה יצליח ויהיה בכל המצעדים - ולא, לא אמכור את את כל נכסיי הפרטיים בתמורה.

והמהלך של סיה הצליח. הזמרת הצעירה והמוכשרת, שהתחילה כסולנית של להקת "זירו 7", משחררת להיט אחרי להיט וכשהיא לא כותבת אותם לעצמה היא כותבת אותם לאחרים (כמו למשל Diamonds של ריהאנה). עד כאן - הצלחה. אך מה קורה שמתרגמים את ההימנעות הזאת להופעה? זה כבר סיפור אחר. בהופעה חיה, מהלך הדה קונסטרוקציה של סיה מרגיש כמעט כמהלך אגרסיבי - אתם כאן בהופעה שלי אבל לא תקבלו ממני הופעה מוחשית. אתם קניתם כרטיס, לא אותי.

ההופעה של סיה, שיותר מדויק יהיה לקרוא לזה יצירת וידיאו ארט עם פסקול יפהפה או עבודת מיצג לייב, היא מדהימה כיצירה, כמופע בסוזן דלל, כווידיאו ארט במוזיאון בניו יורק; מצד אחד יש בזה כאמור משהו חדשני, מקורי ומאתגר אבל מצד שני - סיה סרסה את המופע מנוכוחתה ובכך בעצם סרסה את הקהל מחוויתו. הקהל היה צריך לקבל על עצמו (או שלא) להינות ממעין "הופעה של הופעה", הופעה שעושה תנועות וקולות של הופעה - אבל לא מתחשבת בפקטור ההדדיות שקיים אינהרנטית בהופעות והוא: מופיע + קהל.

הקהל הוא זה שמגיע בפקקים ובחום לחלקת הדשא המשותפת בפארק הירקון על מנת כן לקבל חוויה שהיא שונה מצפייה ביוטיוב, אותו יש לכולנו בביתנו הממוזג. בסופו של דבר אנחנו, בני האדם, מתרגשים כשאנו רואים את האחר נוגע ברגש, למה בכינו עם כל לידה ב"בייבי בום"? למה נינט קטפה את הגמר לפני עשור עם הביצוע שלה ל"ים של דמעות"? כי הנפש האנושית לרגע קט נגעה בנפש אנושית אחרת, וזה רגע אמיתי ולכן רגע מרגש. הבעיה שהייתה בהופעה של סיה, היא שכמו במוזיאון - התאפשר לנו לראות אבל לא לגעת.