כיוון חדש? "הפרוייקט של רביבו" מפתיעים עם פופ מתוק

השבוע נפתח לי עם חיוך, מה זה חיוך? צחוק מתגלגל, והכל הודות לאבי מסיקה, הראפר הותיק ששחרר השבוע סינגל חדש והומוריסטי המיועד בייחוד להורים הטריים המפזרים ילדיהם לגנים (כותב שורות אלה, אינו הורה, יש לציין) - "רבע לשבע" שכתב, הלחין ועיבד, רגאיי היפ הופ שאי אפשר שלא להתאהב בו- יש בו כל מה שצריך להיות בשיר: רומנטיקה, משפחתיות, מחאה, הומור וכשרון אחד בשם אבי מסיקה.

אמיר דדון שחרר השבוע סינגל שני מאלבום שלישי וחדש שבדרך - "אם הייתי מוכן", שיר רוק אלטרנטיבי עם סלסול די מעניין ולא אופייני לדדון, שכתבו עבורו דודו טסה (שהלחין) וגלעד כהנא. מבחינה מוסיקלית, יש לדדון את הסגנון האופייני לו וטסה שמר לו אותו בהתאם לתו התקן, אולם מבחינת הטקסט, השיר נשמע די מבולגן ולא ברור כל כך למה התכוונו המשוררים : "זה כואב לה כל כך, היא חייבת מקום ראשון, תמיד הכי טובה או גיהנום..". לא גולת הכותרת של האלבום וחבל, כי הכשרונות שפעלו על השיר היו מסוגלים להרבה יותר.

מאידך גיסא, האלבום כולל כמה שירי חפלה שאינם הולמים את לוי, די חוזרניים וצורמים באוזן, שאפשר בקלות היה לוותר עליהם ולגנוז אותם עמוק עמוק בנבכי אולפני הסקיצות, דוגמת "נקלטת" ("החליפה לוחצת חם ויש לה מזג קצת מוגזם ועוד דקה אוסף אותה ודודה מינה קצת השמינה, ההיא שלא הייתה בחינה") בו התאמצו למצוא בכוח עילאי חריזה לא מוצלחת במיוחד, "לא סימפטי" (המדבר על אלכוהול, זונות, סמים ) שיר אוטוביוגרפי מיותר ולעוס, "ריגושים ואשליות" ("את החולצה יקרע כדי לתת לך מחסה, יילך אתך על הקצה") שנשמע כמו חיקוי זול של "ריחות של אלכוהול" של ליאור נרקיס/