למה הבחירות של סיכומי השנה במוזיקה לא מייצגות את המציאות?

כש"דרך השלום" של פאר טסי יצא, הוא עורר רעש שלא נעשה פה שנים רבות בז'אנר הים תיכוני: שיר קליט ורענן שסחף מדינה שלמה, הפך את טסי מעוד זמר ים תיכוני לכוכב הכי חם בסביבה, את אבי אוחיון ליוצר של המדינה ואת השיר לשובר השיאים של השנה: 23.4 מיליון צפיות ביוטיוב (ברגע נתון), עשרות אלפי גרסאות כיסוי ואף גרסת להיט באלבניה.

לאחר שהשיר יצא, החלה תופעת שירי "אבי אוחיון" לפרוץ החוצה וכל הזמרים המובילים: דודו אהרון (עם "טרמינל 3", "הכל קורה בתל אביב"), אייל גולן ("שישי בצהריים"), איתי לוי ("יום שישי") ועוד הוציאו בזה אחר זה להיטי ענק מצויינים בסגנון שניסה לשחזר את "דרך השלום" של טסי. על אף ההצלחה הסנסציונית עולה השאלה: מדוע בסיכומים השנתיים, שיר שללא ספק ראוי לזכות כשיר השנה על פי כל הפרמטרים האפשריים, נדחק החוצה והגיע בקושי לחמישיה הראשונה?

"דרך השלום" - למה לא זכה בשיר השנה?

עוד שאלה שמעלה תהיות היא לגבי בחירות זמר השנה במצעדים השונים; זו הייתה שנה מוצלחת במיוחד לעומר אדם, הוא הוציא השנה אלבום בוגר מאוד ורווי להיטים יותר מכל זמר בגווארדיה שלו: "מהפכה של שמחה" עם ליאור נרקיס, "מודה אני", "היא רק רוצה לרקוד", "בוקרשט", "נועצת מבט", "אז הלכתי" ועוד, יצא במופע מצליח עם משה פרץ ("מהפכה של שמחה") וביסס את מעמדו באלבום הרביעי כאחד הזמרים המשפיעים בז'אנר הים תיכוני.

אדם הוכיח השנה בעבודה קשה שהוא ראוי יותר מאי פעם לתואר הנכסף, אז מדוע הוא לא זכה? נוסף לזאת, בחירה מוצדקת בעניין "איש השנה" הייתה של נתן גושן, האיש והמלנכוליה, שמעבר לאלבומו המיינסטרימי "דברי איתי יותר" שהניב כמה וכמה להיטים גלגלצ"ים מוצלחים והפתיע באלבום יותר רוקי, יותר נסיוני ופורץ גבולות, הפך למיתוס בימתי ועורר מחדש את תופעת "אלילי הנוער" שדעכה בשנים האחרונות. גושן הוא ללא ספק הדבר המרענן במוסיקה הישראלית השנה.

מהפכה?

והגיע תור הדיון ב"זמרת השנה" שיתחיל בגילוי נאות: אני אוהב את עדן בן זקן. יש לה את הפרפורמנס, יש לה את הסטייל והקול החם והעוצמתי. היא הביאה עימה משב רוח מרענן והוציאה לאורך השנה שני להיטי ענק: "מנגינה" ו"מלכת השושנים" שלקח את הפמיניזם בשירים ושם אותו על המפה. כפי שציינתי כאן בעבר, דעתי חצויה לגבי אלבום הבכורה שלה (שיצא צמוד לצאת הסיכומים ולכן לא פקטור כל כך בבחירות) אך הוא מצליח לספק את הסחורה ולהציג לנו זמרת עם יכולות ווקאליות נהדרות.

השנה עדן נתנה "פייט" רציני לדיווה הנצחית של הזמר הים תיכוני, שרית חדד, שהוציאה השנה אלבום טוב אך מלבד "חיכיתי לו" מיעט בלהיטי רדיו ומעט הקפיא את הדיווה על שמריה. בן זקן באה בזמן הנכון במקום הנכון וקטפה את הפרס בהסתמך על שני להיטי הענק שלה המבשרים תקופה חדשה בקרב הצלע הנשית של הז'אנר המסתלסל. אני משער שלו חדד, ללא מניירות של "אלבום בהפתעה", הייתה "מפציצה" עם אלבום יותר מיניסטרימי ופחות נסיוני היא הייתה יכולה לשמור על הכתר ובן זקן ללא ספק הייתה תגלית ופריצת השנה.

עדן

בחירה נוספת מוצדקת לזמרת השנה (על פי רשת ג') היא של דקלה דורי עם אלבומה "ואם פרידה", אלבום שלקח את הנשמה והאתניות ומיזג אותם לתוך המיינסטרים הישראלי וספן בחובו להיטי ענק כ"שבע בערב", "בסמה", "ואם פרידה". דקלה דורי היא בהחלט אחת היוצרות המעניינות שהיו כאן בשנים האחרונות ככלל ובשנה האחרונה בפרט.

לתואר "פריצת השנה" במוסיקה היו מספר מתמודדים רציניים: מחד גיסא, ההיפ הופ וה-Soul שהשנה הפכו ל"אימפריה" וגילו לנו שלושה כשרונות ראויים לתואר: טונה ("גם זה יעבור"), קפה שחור חזק ("יהיה בסדר") ואליעד נחום, שמלבד להיטו "מתוק שמרלי" שהפך קאלט עוד כשיצא, הוציא אלבום בכורה ("סימן") הראוי לתשומת לב מלבד שיר הלהיט.

נחום מייצג את הסינגר סונגרייטר החדש בהיפ הופ, זה שלא מתיימר לשבור מוסכמות אלא מתמקד בלהביא את הרגשות שלו לידי ביטוי, את הרגישות (ולעיתים שבריריות) מוצא בשיריו את המינון הנכון בין ה"אני" וה"אנחנו", בין השמחה לתוגה ובין ה-RNB לקונצנזוס הישראלי ובכל זאת במינימום בנאליות.

יש לציין גם את נדב גדג' הכריזמטי, ה-"גולדן בוי" של השנה, שאמנם עשה חיל והביא גאווה רבה לאומה הישראלית באירוויזיון וגילה קול עוצמתי ונוכחות בימתית בסגנון אירופאי, אך שיר אחד (ועוד אחד Good Vibes שלא הפך להיט במיוחד, עדיין לפחות) לא מספיק בשביל לזכות בתואר, מה שכן במידה וימשיך בדרכו הנוכחית - כולי ציפיה שתורו יגיע בשנה הבאה.