וואן ריפבליק בהופעה: הרבה מוזיקה טובה ואהבה לקהל הישראלי
בתקופה שבה זה באופנה להחרים את ישראל הלהקה המצליחה לא היססה והגיעה להופעה מול 20,000 איש נלהבים, "זה בולשיט, אתם אנשים טובים ואנחנו אוהבים אתכם". אז איזה שיר ריאן טדר מצטער שלא כתב בעצמו ולמה לא היה הדרן בסוף ההופעה? • ביקורת הופעה
בימים שבהם החרם על ישראל הולך וגובר ואומנים רבים מחו"ל מדירים את רגליהם מהארץ, הגיעה אלינו להקת 'וואן ריפבליק' כדי לעשות לנו Good time, אבל בעיקר, כדי להוכיח לנו שמוזיקה ופוליטיקה צריכות להיות רחוקות זו מזו כמו שמיים וארץ. מי שהביא אותם לכאן, הם קבוצת בלוסטון בבעלותם של הישראלים גיא בסר ושי מור יוסף.
הלהקה נחתה בארץ כמעט שבוע לפני ההופעה ו'חרשה' אותה אם לא לאורכה, לפחות לרוחבה. מעבר לכך שהם טיילו ונהנו, הם גם עשו מחוות מקסימות כמו זאת שבה הפתיעו חיילים בסוללת כיפת ברזל. זאת אומנם הפעם הראשונה שלהם בארץ, אבל משהו בתחושה אומר לי שזאת לא תהיה הפעם האחרונה.
פארק הירקון, השרב סוף סוף נשבר וקהל של 20,000 איש מקבלים את חברי הלהקה באהבה גדולה. ריאן טדר מתחיל לשיר וניכר בקול שלו שהוא בטור עולמי. הקול מעט צרוד ונשבר, דבר שמוסיף לו עוד המון רבדים של יופי בעיניי. לאט לאט, הקול שלו, כמו גם הוייבז שלו ושל חברי הלהקה, מתחילים להשתחרר וזה רק הולך ומשתפר ככל שהם מתקדמים עם השירים.
המופע מבוסס על האלבום Native גדוש הלהיטים, וטדר מספק לנו אותם בצורה שווה לאורך כל הערב. הוא משתמש בהמון מילים בעברית, מפלרטט עם הקהל, יורד מהבמה, לא מפסיק להרעיף שבחים ואהבה ופונה גם לקהל המרוחק יותר. "אני הייתי הבחור שנמצא תמיד בחלק המרוחק. הבנות שנמצאות מקדימה, הן אלה שהייתי מאוהב בהן" הוא אומר. בכלל, הוא התבדח לא מעט במהלך המופע כמו הקטע שבו הביט על כדור פורח ואמר"איזה ירח מלא". "איזה אידיוט אני" הוא צחק ברגע שהבין על מה הוא מסתכל. היה רגע שהוא לקח מכשיר סלולרי של מישהי מהקהל והתחיל לצלם. אני במקומה, הייתי מגבה את הצילום ויפה שעה אחת קודם.
בשיר Stop and stare נותן טדר קטע סולו על גיטרה קלאסית. בשיר Apologize הוא נותן הקדמה נפלאה על הקלידים וכך גם לאורך המופע- הוא לא מפסיק להפתיע ביכולותיו המוזיקליות והווקאליות. בלהיט Counting stars, נותן זאק פילקין קטע סולו על גיטרה קלאסית, מלווה בתיפוף עם אלמנטים ספרדיים, שמרתק אותי בוירטואוזיות שלו. הוא כמו הגירסה המשודרגת של דייויד ברוזה. עם התחלה כזאת לשיר הוא גם ככה להיט אהוב, זה לא פלא שהקהל היה משולהב. לקינוח, ניגן ברנט קטצר פתיח לשיר על הצ'לו והשלים את תחושת הרבגוניות העצומה של הלהקה הזאת.
בשלב מסויים טדר מבקש את עזרת הקהל. הוא מספר שהשיר Something I need, הוקלט כבר בשלוש מדינות שבהן הקהל נתן לו את קולות הרקע, ואנחנו הבאים בתור. ואז - בכל פעם שטדר הגיע לפזמון, הקהל התמסר לשיר ונוצרה מקהלה של 20,000 איש, דבר שגם הציני באנשים לא יכל להישאר אדיש אליו.
לאורך השיר Good life התנוסס על מרקע הענק שעל הבמה דגל ישראל. מבחינתי היתה כאן סוג של אמירה- אנחנו מכירים בכם, אנחנו אוהבים אתכם. טדר התייחס לעניין החרם ואמר "זה בולשיט. אנחנו אוהבים אנשים, אתם אנשים טובים ולכן אנחנו אוהבים אתכם". מוזיקה אמורה לחבר בין אנשים ולא ליצור ביניהם מחיצות. במחוות הדגל שהם עשו, הם הוכיחו בדיוק את זה.
מבחינתי ההיי לייט של הערב היה למרבה הפלא דווקא השיר What a wonderful world שבוצע במקור על ידי לואי ארמסטרונג. טדר הקדים ואמר שהוא כל כך אוהב את השיר הזה, שהוא מצטער שהוא לא כתב אותו בעצמו. ובאמת, הוא נתן לו את הכבוד הראוי: הוא ביקש מהאנשים בקהל להדליק את הפנסים של הטלפונים ונתן ביצוע מרגש ויפייפה של השיר היחידי במופע שהוא לא שלהם. מבט אל הקהל גרם לי ולאנשים שעמדו לידי להתרגשות עצומה - כל הפארק על המוני האנשים שבו, הואר באורות קטנים של תקווה לעולם נפלא. מה אפשר עוד לבקש ברגע שכזה?
הלהקה בניצוחו של ריאן טדר, סיפקה לנו ערב עם רפרטואר עשיר. היו להיטים, אבל לא רק. הם הרעיפו אהבה על הקהל והקהל אהב אותם בחזרה. היה דבר אחר שחסר לי וזה ההדרן. אם במצב רגיל, השלב של ההדרן הוא השלב שבו אני שמה את פעמיי לכיוון היציאה כדי להימנע מפקקים, הפעם דווקא די ציפיתי לזה.
אני לא חובבת הדרנים ידועה, אבל הפעם, כל כך נהניתי מההופעה, שהייתי שמחה לקבל עוד איזה שיר לקינוח. לעזאזל עם חוק העזר העירוני! ולסיום, יצאתי גם עם מסקנה חיונית- בפעם הבאה שאחנה בחניון בתשלום, אחנה כמה שיותר קרוב ליציאה וכך אימנע מלעמוד שעה וחצי! בפקק ביציאה מהחניון. אז נכון שהתמזגתי יפה עם המושב של הרכב, אבל וואלה, היה שווה את זה.