להיטים, מונדיאל ונוסטלגיה: סאונדגארדן נתנו הכל

רבבות האנשים שפקדו את אצטדיון בלומפילד אמש חיפשו כולם דבר אחד: נוסטלגיה. הם חיפשו משהו שיחזיר אותם לתקופה שבה היו צעירים יותר, כשהמוזיקה סיפרה לנו שהכל דפוק ושחייבים לשנות את זה, בשונה מהרבה מהמוזיקה היום שמחפשת מיתוג ורשתות חברתיות. וזה בדיוק מה שלהקת העל סאונדגארדן סיפקה להם: מוזיקה חזקה ובלתי מתפשרת, בעוצמות גבוהות ועם המון כוח.

לפני ההמשך, גילוי נאות קטן: בתקופה בית ספר, כשכל אחד בחר לעצמו את להקת סיאטל האהובה עליו, אני תמיד העדפתי את סאונדגארדן. משהו במוזיקה שלהם תמיד הרגיש מאוד מתוחכם ביחס למה שהיה בסביבה, עם נגיעות אוריינטליות מעניינות וסולן כריזמטי שצורח ומגיע לגבהים מטורפים.

וכמוני, רוב הקהל במופע הערב הורכב מילידי שנות ה-80, שבאו לראות את גיבורי הילדות נותנים הכל על הבמה. בהתאם, מתחם בלומפילד היה קצת גדול על הקהל, שאמנם צבא על הגדרות אך השאיר חלל גדול מאוד בחלקו האחורי של כל אחד משני מתחמי הדשא וביציעים.

ולמרות כל זאת, הקהל קיבל את כל מה שרצה. כבר מהתו הראשון של Searching With My Good Eye, נוכחנו לדעת שהטענות שעלו בערב הקודם במופע של הפיקסיז, לא תקפות כאן. סאונדגארדן נשמעו טוב.

כריס קורנל הרבה לתקשר עם הקהל במופע. הוא סיפר כי הסיבוב הנוכחי של הלהקה בא לציין 20 שנה לאלבום המופת שלהם Superuknown שאכן תפס חלק ניכר מהמופע, והמשיך בלהציג שיר שהוקלט עוד לפני האלבום הראשון שהוציאו. בשלב מסוים אף התייחס למשחק הכדורגל שהתקיים במקביל והנהיג את הקהל בשירת נעימות ממשחקי ספורט.

בכלל, הלהקה סיפקה להיט אחר להיט: Outshined, Blowup the Outside, The Day I tried to Live, ועוד. דווקא הביצוע החלש במופע היה של להיטם הגדול, Black Hole Sun. אולי זה כיוון שקולו של קורנל כבר אינו מה שהיה פעם.

זה הרגיש שהלהקה נהנית להופיע כמעט כמו שהקהל נהנה לראות אותם. קורנל הירבה לחייך ולזרוק מפרטים מהבמה בסוף כל שיר, הבסיסט מאט שפרד פירגן לקהל בקופסת סיגריות, ואפילו קים ת'איל הגיטריסט שאינו מרבה לדבר הרים לחיים עם בקבוק בירה.

שלוש שנים אחרי שחזרו לפעילות, סאונדגארדן חזקים כמו שהיו בעבר. הלהקה מתואמת היטב ויושבת טוב. אמנם היעדרו של המתופף מאט קמרון היה ניכר, אבל במרבית המופע, ובעיקר בפתיחת Juses Chrisy Pose, מחליפו מאט צ'מברליין הוסיף המון. המוזיקה שלהם, שנעה בין רוק כבד לקלאסי ובין המנונים לפסיכודליה נשמעת רעננה מתמיד.

שיא המופע הגיע כשניגנו את Rusty Cage המקפיץ. על אף שלא נראו מעגלי פוגו בקהל ניתן היה לחוש באנרגיות. קורנל העלה את צלם המופע לבמה כדי לעשות לו תמונה עם שטיח האנשים שהיו על הדשא, ואחרי Burden in My Hands ניכר היה שהלהקה לא רוצה ללכת הביתה. קורנל ושפארד הקשוח חילקו חייוכים ות'איל נותר לבסוף לבדו על הבמה ליצור רעשים עם הגיטרה.

נוסטלגיה לא חייבת להיות מתקתקה, היא גם יכולה להיות בועטת. זו הפעם השלישית שכריס קורנל מבקר בישראל, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מביא איתו את חבריו להרכב העל הזה. אני לא בטוח שחברי הלהקה ציפו לחום שקיבלו כאן. אני גם לא בטוח שהקהל ידע איזו להקה תופיע בפניהם. מה שכן בטוח הוא שלמרות שנפרדו לשנים רבות, סאונדגארדן נותרה אחת הלהקות המעניינות ביותר שקמו ב-20 השנים האחרונות וכריס קורנל הבטיח לנו שהם עוד יחזרו לבקר.