אופרה אחרת: עידן רייכל כובש את מצדה
המיקום והתפאורה החזירו את הקהל 2,000 שנה אחורה לתאטראות הרומיים והלמו את מוזיקת העולם שרייכל הביא איתו. אם הוא רק היה שם בתקופת המרד הגדול, היהודים והרומאים בטח היו משליכים את החניתות והחרבות ויורדים לרקוד

אף אחד לא מתזמן אירועים בלתי צפויים, לכן הם נקראים כך ולכן לעתים נוצר מצב קצת מוזר ולא נוח בו אלפי בני אדם נוסעים מכל רחבי הארץ למופע יוצא דופן וחובק עולם של עידן רייכל למרגלות המצדה בשעה שמאות אלפים, אם לא מיליונים, עוקבים בדאגה אחר מצבם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון. לאחר הפתיחה מחויבת המציאות הזו, אפשר לכתוב על המופע עצמו.
דיבור קטן עם אנשי ההפקה הסביר את פשר המופע - אנשי האופרה הישראלית שהקימו עיר קטנה ליד מחנות הרומאים שצרו על מצדה, חיפשו להכניס עוד קצת כסף אך יחד עם זאת, לא להוריד את הקלאס והרמה של האופרה. היחיד שענה על הציפיות היה עידן רייכל. הם צדקו. עם הרכב של 13 נגנים, ארבעה זמרי ליווי, שלושה אורחים מרחבי העולם ועידן רייכל אחד, מה שקרה על הבמה היה לא פחות מהופעת אופרה או תיאטרון מדהימה.
רייכל, שהקים את הפרוייקט לפני יותר מעשר שנים וסיפר שעברו דרכו קרוב ל-90 אמנים מרחבי העולם - כשהצעירה שבהם בת 16 ו"הצעיר ברוחו" (כפי שרייכל הקפיד לציין) בן 92 - ריכז את מיטב השירים מכל שנות העשייה. התפאורה הלא רגילה של מצדה, יחד עם העיצוב שהאופרה הפיקה בכניסה למופע, בהחלט החזיר את הקהל 2,000 שנה אחורה לתאטראות הרומיים והלם את מוזיקת העולם שרייכל הביא איתו. התאורה המרשימה הייתה זניחה ביחס לירח ולכוכבים שעשו עבודה לא רעה בעצמם.
הסאונד היה טוב, למעט ברגעים שמאיה אברהם עלתה לגבוהים שלה. רק חבל שעם כל כך הרבה השקעה בתפאורה ובחוויה העוטפת, ההפקה לא השכילה לשלם שוחד לאחראי על מזג האוויר כדי שיחזק את הבריזה ויקל על החום הקשה של ים המלח.

רייכל אירח שלושה מוזיקאים מקצוות עולם: מרתה גומז מקולומביה, ויו פרקה טורה ממאלי ואדמה בילורו מבוריקנה פאסו (אי שם ליד חוף השנהב). הם היו תוספות מרעננות ונעימות לקולות שהפכו לכל כך מוכרים של כברה קסאי, אילן דמתי, מאיה אברהם ואבי ווגדרס ואסה, שהכינוי "זמרי ליווי" פשוט לא רלוונטי עבורם. רייכל התרגש עד דמעות לא פעם כשסיפר על הפרויקט וכשהזמין לבמה את מי שגרם לו להתחיל את הפרוייקט לאחר ששמע מוזיקה שלו, ויו פרקה טורה, שהגיע כל הדרך - יותר מ-48 שעות- מכפר ליד מאלי.
רייכל לא קימץ בסיפורים ואנקדוטות ושיתף בתפיסת העולם שאימץ לאחרונה, שמהותה היא "לחוות את הרגע", וזה גם הרעיון שעומד מאחורי ההצגה המהנה שעל הבמה. האמנים יחפים, רוקדים, שרים, זזים עם המוזיקה והקהל ובכלל נדמה שהם לא מופיעים בפני קרוב לעשרת אלפים איש אלא עושים ג'ם סשן קטן אצלם במקלט, ונהנים מכל רגע.

רייכל אמר שלכל שיר יש את הדי.אן.איי שלו, איזה משפט מפתח שסביבו הוא נכתב. נדמה שרייכל פיצח את הדי.אן.איי של הקהל הישראלי, דווקא כשפנה הכי רחוק מכאן. השירים והלחנים נוגעים בנימי נפשו של הציבור הישראלי, על כל גווניו וחתכיו והוא מצדו מחבק את רייכל באהבה רבה.
לסיכום, לו אלעזר בן יאיר, מפקד מצדה ומנהיג המתבצרים בה, והרומאים שבאו לוודא שנס המרד דוכא עד הסוף, היו מקשיבים קצת למוזיקה של הפרויקט, הם בטח היו משליכים את החניתות והחרבות ויורדים לרקוד יחד מול האיש והפסנתר, הראסטות בעבר והקרחת של היום, עידן רראאחחל. זאת אומרת, רייכל.



