זמנו לא עבר: אהוד בנאי כאן כדי להישאר

יום רביעי, שמינית גמר צ'מפיונס ליג, המתח בשיאו. במקביל, על גלקסיה אחרת, אהוד בנאי מופיע בזאפה ירושלים. למרות היותי חובב כדורגל מושבע, אני לא חושב פעמיים, כי כשאהוד קורא לך אתה מתייצב כמו חייל מילואים שהמפקד שלו מפעם, מתקופת הצבא, קורא לו.

אהוד בנאי הוא בדיוק המפקד הזה מפעם, הוא מלא בנוסטלגיה. כל שיר שלו גורם לך להתרפק על תקופה כלשהי, על ימים אחרים שלא יחזרו, על אהבות ישנות, על מאיר אריאל, ובכלל, על כל מה שהיה טוב פה פעם.

 
"רחוב האגס 1" הוא השיר שפותח את ההופעה ומכניס את הקהל הירושלמי לעניינים. בתחילת ההופעה עושה רושם שהקהל מאופק מעט, אך כל שיר שמתנגן גורם לו להיפתח יותר ויותר.

22 שירים שר בנאי בהופעה, רובם להיטיו הגדולים, חלקם מאלבומו האחרון "רסיסי לילה", שיצא ב-2011. הקהל מחבק גם את השירים החדשים יותר. התחושה היא שהשירים האלה איתנו כבר שנים, אך אין ספק כי השירים המוכרים והישנים כמו למשל "יוצא לאור" , "דוד ושאול" ו "היום" שילהבו את הקהל וגרמו לו לצאת מגדרו.

 
בנאי מחשמל את הבמה בדרכו המיוחדת, יחד עם הלהקה הנהדרת שמלווה אותו. כשהוא שר אתה מאמין לכל מילה שהוא מוציא מהפה, אתה רואה בעיניך את הרחובות שהוא מתאר, את בתי הכנסת ואת בית הספר התיכון. אתה מקשיב לו בשקיקה כשהוא מספר ש"פלורנטין" ,למרות השם התל אביבי, היא בכלל בחורה ירושלמית משכונת נחלאות. בנאי יכול להחזיק הופעה שלמה רק מסיפורים. אמנם בהופעה הוא מדבר עם הקהל בעיקר לפני ההדרן, אך כשהוא עושה זאת הקהל מהופנט ונדמה כי היה שמח להעביר איתו ערב של סיפורים אל תוך הלילה.

בהדרן בוחר אהוד לשיר את "עיר מקלט", "הילד בן 30", "טיפ טיפה" ו"ג'מלי פורש" שזוכים לעיבודים מעניינים ויפים שלא נופלים מהעיבוד המקורי.

בגיל 61, לאחר כשלושים שנות קריירה, מוכיח אהוד בנאי בפעם המי יודע כמה את גדולתו של הדור הישן והטוב, דור של ענקים שנמצא כאן איתנו כדי להישאר.

אל תפספסו את ההופעות הקרובות של אהוד בנאי בתל אביב, הרצליה ואמפי שוני.