הביטלס מיוזיקל: לנון לא מתהפך בקברו

בשבוע הקשה שלאחר מותם של אריק איינשטיין וספי רבלין, חזרה לשנות השישים באמצעות צפייה במופע "ביטלס מיוזיקל", שהגיע לתל אביב מלונדון ל- 4 הופעות, הייתה אמורה להיות מרגשת ונוסטלגית.

כמה נחמד להתנתק מהאבק המגעיל שאפף אותנו בשבועות האחרונים, ולשיר את השירים הכל כך יפים ומוכרים של פעם.

ועם זאת, "הבשורה" אתה יצאנו מהמחזמר היא, שג'ון לנון לא יקום לתחייה ואריק איינשטיין כבר לא יחזור. כן, האמת לפעמים עלולה להיות כואבת. לפחות לחלקינו. למרות שנשארו לנו שירים מקסימים, הפרק הזה הסתיים וכל מה שנשאר לנו הן להקות קאברים כמו להקת Twist & Shout, שמנסות לתת לנו את התחושה כאילו אנחנו שם, כשבעצם אנחנו פה, מחפשים איזושהי דרך ללכת בה.

איפה שדות התות?

המחזמר הוא מסע בזמן אותו עוברים חברי הביטלס מתחילת דרכם ב 1959, הקשיים בשנתיים הראשונות, הפריצה הגדולה בשנת 1962, הלהיטים ברצף, הבחורות הצורחות, כיבוש מצעדי הפזמונים בארצות הברית, הבחורות הצורחות עוד יותר, ועד הפרידה ההיסטרית וההיסטורית של הבחורים בשנת 1969.

למרות שמדובר במחזמר, על פני השטח אין הרגשה של מיוזיקל ססגוני, אלא תחושה של להקות הווי, שמגיעות לשיר בסיני עם גיטרה ורמקול. אולי זו התאורה החלשה או התפאורה השחורה שברקע - אבל משהו הרגיש קצת מלנכולי ומונוטוני.

האור בקצה המנהרה היה דווקא בביצועים שהיו סך הכל יפים וטובים, נאמנים למקור ללא עיבודים מודרניים אך בחלקם לא הצליחו לרגש ולהרטיט מספיק כמו שפול, ג'ון, ג'ורג ורינגו עשו. כנראה שהמשפט "לכל אחד יש תחליף", פשוט לא עובד.

שעתיים וחצי של מופע וקהל מבוגר בהיסטריה

המופע נחלק לשניים, כאשר בחלק הראשון מתחילים הארבעה להופיע במועדונים עלובים בליברפול ומנצ'סטר ושרים שירים פחות מוכרים.

רק לאחר שהכירו את המפיק בריאן אפשטיין, שמצא אותם מנגנים במועדון ה"מערה" בליברפול, והציע להם את ניהולו, החלו לזרום השירים המוכרים והטובים כמו,   Love Me Do, Please Please Me, She Loves You‏, I Want to Hold Your Hand ועוד. כאן מתחילות חברות התקליטים להתעניין ואולפני הטלוויזיה רבים מי יארח אותם קודם. עם זאת, המטרה של הלהקה היא להגיע לאמריקה וכשהם מגיעים למצעד האמריקאי בפעם הראשונה- מסתיים החלק הראשון.

החלק השני שנפתח בשנת 67- תקופת ילדי הפרחים, בו הם מקליטים את סרג'נט פפר וצוללת צהובה המעולים, הוא טוב יותר מהראשון. ישנה תחושה של קצב, השירים זורמים יותר ואפילו הקהל המסוגר מתחיל להראות סימנים של ריקוד וקימה על הרגליים. בין לבין מספרים על בראיין אפשטיין שמת בגיל 32, הקשיים בלהקה כתוצאה מכך והפירוד הסופי והעצוב בשנת 1969.

הלהקה מסיימת עם ביצוע מדהים ומצמרר של היי ג'וד, הקהל עומד כולו על הרגליים עם ידיים מורמות. מחיאות הכפיים הסוערות מחזירות את ארבעת הבחורים להדרן שנמשך רבע שעה וכולל להיטים כמו אובלדי אובלדה,Penny Lane ו-All you need is love.

לאחר שעתיים וחצי המופע הסתיים. יצאנו אל האוויר הקר, הסתכלנו על הקהל המבוגר שיצא עם חיוך גדול ואנרגיות מטורפות והבנו שגם אם החזרנו ולו לרגע אחד את תרבות המוסיקה האיכותית של פעם, זה היה שווה.