לו ואני: אורן ברזילי נפרד מלו ריד

נסיכים אולי נולדים בברוקלין אבל הופכים מלכים בניו יורק. אתמול לו ריד עזב את עולמנו, והוא בן 71.

כשחבר סיפר לי על מותו לא הספקתי להבין, אולי המחשבות שלי היו במקום אחר. תוך מספר רגעים גודל האבידה שקע פנימה.

אי אפשר שלא לקנא במתת האל שהייתה ללו ריד. על אף שהיה מעט גס רוח, אולי אפילו אנטיפת, היו לו כל כך הרבה סטייל ונשמה.

הפעמים הראשונות שיצא לי לשמוע את ה- "ולווט אנדרגראונד" לא עוררו בי הרבה. אני מודה שהסאונד נשמע לי סמיך מידי וקצת מבולגן. למרות זאת, באותן שנים, הסתובבתי הרבה עם חברים מתנועת "השומר הצעיר". לא ממש הייתה לי ברירה אלא לעשן נובלס ולהאזין ל"Waiting For the man".

לאט לאט העניין הזה הפך להתמכרות (גם לנובלס וגם לולווט). הצלילים הסמיכים הפכו שמימיים, המילים והמילמולים הלא ברורות הדהדו, הפכו למלודיות על זמניות.

כשיצא לי לראות את תמונת הלהקה לראשונה, הבנתי שזה כל מה שאני רוצה להיות שאהיה גדול: לבוש מעיל עור, משקפי שמש וכותב שירים על החיים שלי בניו יורק. "הללויה", חשבתי. מצאתי את עצמי.

כמה שנים עברו ואני עדיין גר בחולון, אבל מודעה בעיתון "העיר" הפגישה אותי עם דמות הנקראת שי להב. לאחר כמה שבועות גם "מופע הארנבות של ד'ר קספר" נולדה. שי היה האיש שהניח בידיי את האלבום "Transformer".

הכל הפך ברור תוך שניות. אני לא גיטריסט, אני לא זמר, אני לא פאנקיסט ושום סצנה מוזקלית לא תוביל אותי. אני רוצה להיות Singer Song writer. כמו ריד, לפחות אנסה להיות.

"Transformer" גילה לי את העולם הכן שמצטייר בעיניו של ריד, הפשטות שבאלוהות הכואבת. כמעט הבעה של חוסר עניין מוחלט, שיוצא מטון השירה שלי. איזו שלמות.

כל כמה חודשים אני חוזר להקשיב לשיריו של לו ריד כדי להיזכר בדבר היחידי שבאמת מעניין אותי בעולם הזה, לכתוב שירים.

לו ריד נולד בברוקלין גדל בלונג איילנד והפך למלך במנהטן. הוא לא ידע זאת לעולם, אבל הוא מצא ועיצב את האישיות האמנותית של ילד בחולון. הילד הזה הוא אני, ואת זה לעולם לא אשכח לו.

היה שלום חבר, תודה.

אורן ברזילי הוא מוזיקאי, יוצר ואמן, סולן להקת "מופע הארנבות של ד'ר קספר" וממקימיה. ב-21 לחודש תחגוג הלהקה 20 שנות פעילות במופע מיוחד במועדון התיאטרון.