זן נדיר, ציפור משונה: אמנדה פאלמר בהופעה כובשת בבארבי

הבחור עם אוזני הארנב הורודות והמנצנצות היה סימן הדרך. אי אפשר לטעות: ברוכים הבאים להופעה של אמנדה פאלמר, נישה חביבה בה מדינת תל אביב הופכת למופע צבעוני של אהבה, תמיכה, מסרים חתרניים ורצון טוב. כמה חבל שלא כל יום היא כאן.

 

הבשורה על נחיתתה של המלכה המופלאה מבוסטון הגיעה בספטמבר, וריגשה את אלפי המעריצים שיש לה, מסתבר, בישראל הקטנה. לא בכל יום מגיעה לכאן אמנית מרשימה שכזו, שנוגעת בכל עצב חשוף בגופו של כל אדם שמאזין לה, שצמחה מהאנרגראונד, מהרחובות, מלבבות של מעריצים ששיתפו וחלקו קטעים שלה זה עם זה, מפה לאוזן, בדיוק כמו פעם, לפני עידן היוטיוב. פאלמר הגיעה לכאן לפני כארבעה ימים, בהם הספיקה לתת הופעת רחוב ספונטנית וחינמית בבר קיימא, אותה הפיצה דרך הכלי החזק שלה, הרשתות החברתיות.

 

ההופעה הרשמית התרחשה אמש (רביעי) במועדון הבארבי בתל אביב ואי אפשר להגדיר אותה במילה אחרת מאשר פנטסטית. בניגוד לכוכבת הפופ שהופיעה ערב קודם לכן, אמנדה פאלמר הגיעה לפנק את הקהל שמעריץ אותה וכהרגלה, נתנה את את כל כולה על הבמה.

שעת סיפור עם גברת פאלמר

פאלמר בת ה-37, (או כפי שהיא קוראת לעצמה "אמנדה פאקינג פאלמר") החלה את דרכה כשעבדה למחייתה כפסל חי ברחובות בוסטון.  היא החלה לתת מופעי רחוב מוזיקלים ובהמשך דרכה פרצה כפסנתרנית, כותבת השירים וסולנית צמד הפאנק-קברטי הדרזדן דולס. פאלמר הינה גם חצי מההרכב "Evelyn Evelyn" ומתחזקת בעצמה קריירת סולו מצליחה תחת השם "אמנדה פאלמר ואורקסטרת הגניבה הגדולה".

 

אלבום הסולו הראשון של פאלמר "Who Killed Amanda Palmer" יצא ב- 2008 והופק על ידי בן פולדס שגם ניגן בכל השירים. אלבום הסולו השני שלה "Theater Is Evil", יצא ב-2012 וזכה לחשיפה עצומה בזכות הסיפור שמאחוריו- אחרי שמאסה בחברות התקליטים החליטה פאלמר לממן את האלבום באתר מימון הקהל קיקסטארטר.

 

תמורת 300 דולר הרשתה פאלמר למעריצים לצייר בטוש על גופה. היא רצתה לגייס 100,000 דולר אך הצליחה לגייס במקום 1.2 מיליון, ובכך שינתה את התפיסה והדרך שבה אנחנו מממנים ומפיקים מוזיקה, והגדירה מחדש את מערכת היחסים בין מוזיקאי לקהל.

 

הערב, בו התמלא הבארבי עד אפס מקום ומעבר לכך, נפתח בפאלמר שעלתה לבמה והציגה את מופע החימום שלה, יהוא ירון. אמן האינדי פתח במופע קצר ומינימליסטי, אך עם זאת מרשים ועוצמתי. לאחריו הוחשכה הבמה, עשן כחול החל להתפזר והמעריצים נשאו עיניהם אל אמנדה- אלא שהיא לא הייתה שם. במה ריקה. איפה גברת פאלמר? האם היא מתכוונת לעשות לנו "ריהאנה"?

 

פתאום הפתעה- פאלמר קופצת על הבר שנמצא בכלל בצד השני של המתחם, מדלגת בין בקבוקי שתייה וכוסות. היא והיוקליליי פצחו בגרסת כיסוי מצמררת ל"Creep" של "Radiohead". כשאמנדה שרה בקולה המהפנט "הלוואי והייתי מיוחדת" ונערה בקהל צעקה לה "את מיוחדת אמנדה" היא עצרה לשניה והודתה לה בעיניים בורקות.

 

פאלמר עברה מהבר אל הבמה שרק חיכתה לה, לא לפני שהיא עוצרת בדרך לנשק מעריצה. כן, זוהי אמנדה פאלמר גבירותיי ורבותיי, אישה שאוהבת את המעריצים שלה יותר מאת עצמה, וזה מורגש היטב. פאלמר פתחה עם "The Killing type" מתוך אלבומה השני. איזו עוצמה ואומץ לפתוח בשיר כזה, ועם האומץ מגיעה גם פאלמר בשיאה, כשהיא מסתערת על הקלידים במופתיות אלוהית.

 

מילות תודה מעט רשמיות ופאלמר חוזרת להשתטות. מכאן מתחיל העניין המוכר בהופעותיה שניתן גם לכנות אותו "שעת סיפור עם הגברת פאלמר". אמנדה, ובכן, אוהבת לדבר. לא משנה על מה: אם אלו השירים שלה והסיבות לכתיבתם, עצמה, יחסיה עם בעלה, פוליטיקה ואפילו ההופעה המדוברת של ריהאנה. לאורך כל המופע, פאלמר תדבר ותדבר ותדבר. על אף שבהחלט היה ניתן לקצר את המלל ולהרחיב את החלק של השירה, מי שמכיר את הפרסונה הבימתית של פאלמר כבר הספיק להתרגל: האישה היא מופע קברט מהלך. "מי היה אתמול בהופעה של ריהאנה? נהניתם? חשבתי לעלות היום לבמה בשעה וחצי איחור, סתם כדי לראות איך תגיבו", היא אומרת בקריצה, "אבל החלטתי שלא".

 

פאלמר מתייחסת כמובן, בהומור שלה, לאיחור הניכר בו עלתה ריהאנה לבמה ולאכזבה שחשו מעריציה בסופה. "אני רוצה להדגיש שריהאנה היא זמרת טובה ויש לה כמה שירים נהדרים", מציינת פאלמר בנחישות, "עם זאת, אני לעולם לא הייתי יכולה להיות כוכבת פופ. אם הייתי כוכבת פופ, הייתי מרגישה לכודה". פאלמר צודקת, כמובן. המוזיקה שלה נשמעת טוב יותר בהופעות אינטימיות מיוחדות. סביר להניח שבפארק ענק, האפקט היה מתעמעם.

 

ממיילי סיירוס ועד שינייד אוקונור

פאלמר מתחילה לירות את התותחים הכבדים. מ"Oasis" המדהים ועד מיטב הרפטואר של ה"דרזדן דולס", "Coin Operated Boys", "Map of Tasmania", "In my mind" וגם המנון היוקליליי המפורסם, הכל שזור בסיפורים של פאלמר על חייה. היא חוזרת שוב ושוב על התגובות הקשות שקיבלה בעולם בעקבות ההחלטה להופיע בישראל אך מסכמת: "כשאני מחליטה לעשות משהו, אני עושה אותו. שום דבר לא ישנה את דעתי".

 

פאלמר לא מפספסת את ההזדמנות לאחל יום הולדת שמח למי שנמצא בקהל, ולהסביר את כל תקרית מיילי סיירוס-שינייד אוקונור שהעלתה אותה לאחרונה לכותרות. תקציר הפרקים הקודמים: שינייד אוקונור הפיצה מכתב פומבי המבקר את סיירוס, סיירוס השיבה לה אש סרקסטית ופאלמר פרסמה מכתב ארוך ביותר לאוקונור בו עמדה על כך שהיא מכבד את שינייד, אך לסיירוס, כאמנית יוצרת יש את הזכות לעשות כרצונה.

 

היא מתייחסת למכתב דומה שפרסמה בעבר על ליידי גאגא וצוחקת: "לא התכוונתי להשמע כמו נודניקית אקדמית נפוחה, אז מחקתי את המכתב". הרבה פנים לה לפאלמר. היא אלופת הפרצופים, הפרפורמנס, הזהויות. מעל לכל אלו מרחף לב רחב, ענק, שבלתי אפשרי להכיל. כמעט שלוש שעות היא סוחפת את הקהל בסיפורים ושירים והומור. איפה ניתן למצוא עוד אמן שמשקיע כל כך בקהל שלו? "אני מודה שאני לא מכינה רשימות שירים אלא נוהגת לשבת ולחשוב מה מתאים לכל מדינה ומדינה", מציינת פאלמר, מה שמסביר את האקלקטיות. עוד כמה עקיצות הומוריסטיות עם הקהל והנה היא מזמינה שוב את ירון, ללוות אותה בבס בקאבר לשיר של אוקונור "Black boys on Mopends".

 

רגע השיא מגיע עם בואו של בעלה, הסופר ניל גיימן אותו היא מארחת על הבמה. הוא מקריא מספר קטעים והיא יושבת למרגלות הבמה, לוגמת מכוסית המשקה שלה ומתבוננת בו בהערצה. השניים עולים לביצוע דואט, צמרמורת אוחזת את הסובבים, פרידה מגיימן ופאלמר חוזרת לתת בראש.

אי אפשר להיפרד

קשה להיפרד מפאלמר. כמעט כמו שקשה למצוא עוד אנשים כמותה. הכי אישה שיש, מוזיקאית מחוננת חזקה ומקצועית שמתקשרת עם הקהל ברמות שאף אדם אחר לא יכול. יוצרת שעירום עבורה הוא באמת, ולא כתירוץ עילאי, דרך ביטוי עצמי ולא פרובוקציה זולה שנועדה לחפות על חוסר כשרון. "אני שמחה שאני האדם שאני", צועקת פאלמר ומתכוונת ודאי לדרך הקשה שהיא עברה, מאונס ועד מאבקי אי קבלה. לבסוף  היא הגיעה לנחלה- קהל שמריע לה בכל רחבי העולם ורק צמא לעוד פאלמר.

 

המשפט החזק ביותר של הערב, שמסכם הכי טוב את הופעתה של פאלמר הוא משפט שהיא דווקא אמרה בתחילתה:"כשאני מגיעה להופעות, לא משנה היכן, אני מדמיינת שכל הקהל לא מכיר אותי, שאתה (מצביעה על בחור אקראי בקהל) נגררת על ידי חברה שלך, שאת (מצביעה על בחורה אקראית נוספת) בכלל שונאת אותי. ואם לא גרמתי לאף אחד מכם להרגיש משהו, עד סוף הערב, אני כשלון עצום".

 

אמנים כמו אמנדה פאלמר לא מזייפים רגש. הם לא מניחים לעצמם גם כשהם ממלאים אולמות בשאגות של מעריצים שרופים. הם מחפשים, כל הזמן, את הדרך לגעת, להתקרב, להעמיק. זוהי ההגדרה האמיתית של אמן יוצר. זאת אמנדה, פאקינג פאלמר.