יום העצמאות שלו: ג'סטין ביבר חגג בפארק

בסוף זה הכל עניין של ציפיות. מבקרי מוסיקה "זקנים" שצפו במאות הופעות וכבר ראו הכל, יכולים להשוות את ג'סטין ביבר לג'סטין טימברלייק או למייקל ג'קסון ולהגיד שהוא עוד רחוק מהם. הם צודקים, אבל השאלה היא למה הם ציפו. כי האמת היא שביבר נתן אמש בפארק הירקון בתל אביב את המופע הכי טוב שהוא מסוגל לנפק בשלב הזה של הקריירה שלו. ממש כפי שלפני שש שנים, כשהיה בן 17 בלבד, נתן את המופע הכי טוב אליו היה מסוגל בזמנו. ואז הגיעו לפארק לצפות בו כ-20 אלף מעריצות (ומעריצים), בערך שליש מהכמות שהגיעה אמש, כ-60 אלף. אז, עם שלושה להיטים ובלי הרבה הערכה אמנותית, הוא דיבר בעיקר לילדות בגילאי 12 עד 18. כיום מנעד הגילאים, עומד החדירה שלו אליהם, והפרגון שזכה לו מחובבי פופ רציניים יותר, גדולים בהרבה.

אלא שבמופע פופ מהסוג הזה השואו והחוויה שמוענקים לקהל, אותם אלמנטים נוצצים וזוהרים שמהווים את האריזה, מראש עולים על התוכן עצמו. המעריצים הצעירים, לצד עצם העובדה שהם צופים באליל שלהם בגודל טבעי - גם אם דרך מסכי הענק - מתפעלים מריגושים "זולים" כמו אוקיינוס של לייזרים, מאות זיקוקי די-נור (שאריות מיום העצמאות?), תצוגת וידיאו-ארט מרהיבה, רקדנים מטריפים, נגנים משתוללים, סאונד עצום, תאורה מהממת וכוכב חתיך - שלצערם של רוב המעריצים והמעריצות נמנע מלהוריד את החולצה.

במופע שכזה, אלמנטים של תוכן אמיתי - שהם המפתח למופעי רוקנ'רול - מראש נדחקים הצידה. למשל השירה החיה, שאמורה לבוא מהנשמה ולרגש. שמונים אחוזים ממה ששמע הקהל אמש בפארק היה בפלייבק מלא. ביבר עצמו שר באמת בחי רק בארבעה או חמישה שירים מתוך עשרים ושניים. ולמשל השירים עצמם, שחלקם להיטי ענק, אבל בעוד חמש או עשר שנים יישאר מהם רק הגימיק הנוסטלגי. דוגמה חיה לכך ניתנה אמש, כש-"Baby", להיט הפריצה של ביבר מלפני שבע שנים, נשמע כמו נוסטלגיה צ'יזית לעומת להיטיו העכשוויים. זה כנראה יהיה גם גורלו של "Sorry", הלהיט הכי גדול שלו כיום. זה טיבו של הפופ. וזה בסדר גמור. כי במופע כזה, שהוא ממופעי הפופ המצליחים כיום בעולם, החוויה הרגעית, הכיפית, החד-פעמית, עם שורת הגימיקים המתפרצים, שתוקפים ושוטפים את החושים פעם אחר פעם ושוב ושוב, כמו בסקס שנמשך שעה וחצי, היא הדבר עצמו.
מוזיקלית ג'סטין ביבר הוא שילוב מעניין של כמה ז'אנרים. השורש שלו בפולק עם גיטרה אקוסטית ולא בכדי הוא ביצע אמש שניים-שלושה שירים כאלה, ולו רק כדי להראות שהוא מסוגל לשיר ולנגן באמת. כמובן שגם מסורת האר אנד בי-דיסקו-רוקנ'רול הנוצץ נוסח מייקל ג'קסון ופרינס קוסמת לו (כפי שהיא קוסמת לטימברלייק). וחשוב משני אלה, ביבר הוא כוכב פופ לבן שגדל בדור שאחרי אמינם, דור שהחיבור עם ההיפ הופ השחור טבעי לו - כבר ב"Baby" הוא התחבר ללודקריס - הוא עושה היפ הופ על גווניו, כולל שימוש בראפ. באלבום האחרון הוא התחבר לצליל ה-EDM (דאנס אלקטרוני) ששטף את אמריקה בשנים האחרונות. כמובן שבמופע אמש כל הז'אנרים קיבלו את הבוסטים המתבקשים של ניפוח צליל מאסיבי, גימיקים מוסיקליים ונגינה מקצוענית שמתאימה לאצטדיונים.

הקהל הישראלי אוהב שמדברים אליו, במיוחד בעברית, וביבר, שכבר היה פה, ואז דיבר הרבה יותר (הקדיש שיר לסבתא ניצולת השואה של המנהל שלו), ביקש הפעם פלאפל, וגם התחיל איזה משפט על ההיסטוריה של ישראל, הסתבך ועצר. בשיר "Children" הוא גם אירח על הבמה רקדניות-ילדות מקומיות, בעוד גימיק נחמד. יהיו כאלה שיגידו שהוא היה יחסית אדיש ולא התמסר מספיק, לא הגיר מספיק זיעה על המעריצות, לא לחץ מספיק ידיים, שהוא בא לעשות את העבודה, לתת את השואו, לסמן 'וי' ולהמשיך הלאה לתחנה הבאה בטור. אבל רק מי שמבין את עומק ההשפלה והתחושות השליליות שעטפו את ביקורו הקודם כאן, מדריסת הצלם, דרך הריב המתוקשר עם ראש הממשלה ועד לכמות המעריצים הדלה בפארק - ביקור שהוכתר אז ככל כך גרוע, עד שמאנשיו הודלף שלא ישוב לכאן בשנים הקרובות - יכול להבין עד כמה היה חשוב לביבר לנצח אתמול. להיות טוב, לתת את הכי טוב שלו לקהל, וכמו שהוא עצמו אמר לפני שביצע את "I'll Show You": "מנסים להוריד אותי, אבל אני אראה לכם".

והוא לא סתם רוצה "להראות". ביבר הוא כוכב פופ שעבר בשנים האחרונות תהליך מרתק. הוא החל את הקריירה כמוצר של תאגיד מסחרי, אבל אחרי ההצלחה הגדולה הגיע המרד. הוא נפרד מבת זוגו סלינה גומז, הקליט אלבום היפ הופ דכאוני, הודיע על פרישה ממוסיקה ונעלם לשנה כדי לחגוג את נעוריו ולככב בעיקר במדורי רכילות כ"ילד הרע" של הפופ העולמי, אחד כזה שמזיין מעריצות, משתכר עם חברים, שובר חדרי מלון, מתפשט ומעלה לאינסטגרם, עושה שטויות ומסתבך עם המשטרה.
ואז הוא חזר, מחובר ל-EDM העכשווי שכבש את אמריקה, כדי לספק שורה של להיטים חדשים, לכבוש מחדש את העולם, להוציא את האלבום "Purpose" ולצאת בעקבותיו לסיבוב הנוכחי. כיום, בגיל 23, הוא עדיין נמצא בתהליך של השתחררות מכבלי הפופ התאגידי, עדיין מנסה למרוד ולחפש את דרכו. ואולי בגלל זה אמש הוא לא שיחק את המשחק עד הסוף ולא היה הקראוד פליזר שכולם ציפו לו, זה שלוחץ ידיים ומדבר אל המעריצות מעומק הלב. אולי הריחוק מהקהל הוא עוד סוג של מרד בחוקים הלא כתובים לאיך שמופע פופ כזה אמור להיראות. אולי הוא בא אמש לעשות את שלו וללכת, כי הראש שלו נמצא כבר בבעיטה הבאה שלו בהצלחה. ואולי זה האופי שלו, שלא מתמסר עד הסוף. לקראת סיום ביבר הבטיח שישוב לכאן בעוד פחות משש שנים. "הפער הפעם יהיה קטן יותר". מעניין יהיה לצפות בהתפתחות שלו גם בפעם השלישית.