גאנז נ' רוזס במופע הרוק הכבד הכי טוב שנראה בישראל

 "יודעים איפה אתם תל אביב? אתם בג'ונגל! אתם עומדים למות!"

גאנז נ' רוזס 2017 היתה הופעת הרוק הכבד הטובה ביותר שנראתה אי פעם בישראל, ואחת מחמש הופעות הרוק הטובות ביותר שנראו בפארק הירקון, לצד אלו של הרולינג סטונז (2014), הרד הוט צ'ילי פפרז (2012), יו-2 (1997) ומטאליקה (1993). בון ג'ובי נחמדים, אירוסמית' גם סבבה, אבל המופע של אקסל רוז, סלאש וחבורתם היה בליגה אחרת לגמרי. שלוש שעות של מוזיקה מצוינת, עוצמתית, מדויקת, גדושה, מרגשת, מלהיטה, מלהיבה, שהקסימה והרעידה מעל ל-60 אלף איש, כשהיא מפרקת ומרכיבה מחדש את חוויית הרוקנ'רול בשלמותה. עם (כמעט) כל הלהיטים הגדולים, עם שירי עומק למעריצים הכבדים ("Coma" ,"Estranged" הבלתי נגמר, כל השירים מ-" Chinese Democracy"), עם קאברים מדליקים, עם גרסאות הופעה ארוכות, קטעי נגינה בלתי נשכחים וביצועים ברמה הכי גבוהה שאפשר לבקש. האקדחים והוורדים באו לתת עבודה, השקיעו, הזיעו ונתנו את כל מה שהיה להם.

עוד ברשת בידור ותרבות:

בשלוש שאלות בלבד: איזו דמות אתם ממשחקי הכס?

איך נראים כוכבי "מלרוז פלייס" היום?

שחקני "משחקי הכס" כבשו את השטיח האדום

ההופעה הזו היא פנטזיה, חלום בלתי אפשרי שהתגשם, עבור אוהדי הלהקה. גאנז נ' רוזס הייתה עד לפני שנה וחצי מפורקת לחתיכות. חבריה המייסדים ניתקו קשר, חלקם החרימו אחד את השני משך שני עשורים. אפילו כניסתם להיכל התהילה של הרוקנ'רול ב-2012 הפכה מחגיגה לעוד ריב מתוקשר. אקסל רוז הופיע כאן באותה השנה עם נגנים מחליפים, והביא כשישית מכמות הקהל שהגיעה אמש. כששאלו אותו אם יש סיכוי שהוא וסלאש יחזרו להופיע יחד, הוא ענה "לא בגלגול הזה", משפט שנתן לימים את הכותרת לסיבוב האיחוד הנוכחי והמרגש. הסיכוי שהם יחזרו לנגן יחד נראה קלוש מאוד, כמעט בלתי אפשרי. הסיכוי שישובו יחד לקונצרט בישראל נראה דמיוני לחלוטין. והנה זה קרה.

[youtube_embed youtube_id='fype-4oVl70']

את הנס חולל הבסיסט דאף מק'קגיאן, שהצליח איכשהו לפשר בין אקסל לסלאש. אם אקסל הוא המוח והפנים של גאנז נ' רוזס, סלאש הוא הלב. ביחד הם שני ראשים - כיום שווים בגודלם - של אותה מפלצת. אקסל, ג'ינג'י נצחי בן 55 עם עיניים כחולות חודרות, כוכב רוק אמיתי, לפי הספר, עם היסטוריה של שערוריות והתנהגויות מטורפות, הוא מהרוקרים הגדולים ביותר שנותרו בחיים, יוצר מוכשר, פרפורמר אדיר וזמר נדיר (גם עם בלוני החמצן בהם הוא נעזר), שתמיד שמר על האמת שלו ודאג לצרוח אותה ברחבי הגלובוס. נכון, הוא לא נראה כמו שנראה בגיל 30, ויש משהו לא טבעי בשיניים שלו, אבל הוא עדיין רץ את הבמה ונותן שואו נהדר, ושר יותר גבוה ויותר חזק ופראי מכל אחד אחר בז'אנר, עדיין עם טווח שירה עצום, בין העדינות של "November Rain" ו-"Sorry" והפגיעות עד כדי שבירות ב-"This I Love", לבין הצווחה המתכתית האימתנית, שעדיין מעיפה את " Welcome to the Jungle" ו-"You Could Be Mine" לקצה הפארק בברוטאליות.

[youtube_embed youtube_id='egUjvvu5Njg']

סלאש הוא גיבור גיטרה ענק, וירטואוז עוצר נשימה, ש"גנב את ההצגה" אמש מאקסל ונתן את אחת מתצוגות הנגינה בגיטרה חשמלית המדהימות ביותר שנראו אי פעם בארץ הקודש, אם לא המדהימה שבהן (והופיעו כאן ג'ף בק, ריצ'י בלקמור, סטיב מורס, קית' ריצ'ארדס, ג'ו פרי, ג'ון פטרוצ'י, דייב נבארו, קירק האמט ודייב מאסטיין, רשימה חלקית). מה שסלאש עשה עם סדרה ארוכה של גיטרות, ובעיקר עם הגיבסון לס-פול החומה שלו, גרם לפה להיפער פעם אחר פעם. הטאץ', הסאונד, איכות הפקת הצליל, הנשמה וכמובן המהירות ההזויה והיכולת לשמור על רמה עליונה של נגינה לאורך שלוש שעות - סול הדסון היה אמש בשיאו, עד כדי שניגן את הסיום של "Paradise City" עם הגיטרה מאחורי הראש. סלאש, עם היכולות מופלאות והמראה האייקוני הנצחי של הכובע, התלתלים ומשקפי השמש, הוא ההבדל העיקרי בין הלהקה שגירדה כאן לפני 5 שנים רבבת מעריצים לבין הסולד אאוט המהדהד שהיה אמש בפארק, והוא הצדיק את הנתונים האלה, ככוכב בפני עצמו, שהצלחת המופע נשענת עליו. ריצ'רד פורטוס, גיטריסט טוב שניגן לא רע, התגמד בכל פעם שהשניים יגנו יחד, למשל את " Wish You Were Here".

[youtube_embed youtube_id='GASKCjfuwYY']

בוב דילן, פול מקרטני, פינק פלויד, אריק קלפטון, כריס קורנל וסאונדגארדן, The Who, נינו רוטה, המיספיטס ו- AC/DC, שאקסל עדיין מתפקד בה כסולן. גאנז נ' רוזס ביצעו אמש שירים של כולם, מלהיטים גדולים כמו "Live and Let Die" ו-" Knockin' on Heaven's Door", שכיום מזוהים איתם כמו עם המקורות, דרך קלאסיקות ("ליילה", "הסנדק"), אבות-מזון מרעננים ("The Seeker") ועד למחוות מרגשות כמו "Black Hole Sun", שלא צריך להגיד עליו כלום, כי כולם מבינים. הקאברים האלה מעידים על היותה של גאנז נ' רוזס בשר מבשרו של הרוקנ'רול, לא אי בודד של הארד רוק הוליוודי, נוצץ וסקסי - למרות שככה הם נשמעים, אלא חבורה של מוזיקאים עם נפש וראש על הכתפיים, שעושים כבוד לענקים מהם הושפעו ולקולגות.

[youtube_embed youtube_id='I_HWY_y0IrQ']

"אתם יודעים איפה אתם, תל אביב? אתם בג'ונגל! אתם עומדים למות!". הצווחה הזו של אקסל רוז שהדהדה כבר בשיר הרביעי יצרה חיבור מטלטל בין הבועה בדמות מופע רוק אסקפיסטי מחו"ל לבין המציאות המקומית הלא סימפטית. בהמשך הגיעו "Civil War" ו-"Knockin' on Heaven's Door" שמעניקים לגאנז נ' רוזס תקפות פוליטית. אין להם הרבה שירי מחאה, אבל כשעשרות אלפי ישראלים זועקים יחד "אני לא צריך את מלחמת האזרחים שלכם!" יום אחרי פיגוע דמים בהר-הבית, ובמרחק נסיעה מדמשק, המשמעות של השיר מכפילה את עצמה פי כמה.

וכן, הייתה גם נוסטלגיה. אנשים סביב גיל 40, שבהופעה המושמצת של 93' היו בגיל הנכון, הוציאו מהארון את החולצות עם הצלב והגולגולות של "Appetite for Destruction" - שיצא בדיוק לפני 30 שנה ו-8 שירים מתוכו נוגנו אמש - וחזרו לג'ונגל בהמוניהם, לשיר במקהלה את "Don't Cry", להתאהב מחדש ב-"Sweet Child O' Mine", לרקוד עם "Mr. Brownstone", לעלות על ה-"Nightrain" ולהגיע לעיר גן העדן. גאנז נ' רוזס היתה חלק מפס-קול ההתבגרות שלהם, שלנו, ואין ספק שזכינו, זכינו לערב אחד ארוך לחזור אל נעורינו, בכיף גדול, בהנאה אדירה, עם הרבה אמוציות וזיכרונות שצצו לפתע ממרחק השנים. "אנחנו מקווים לראות אתכם שוב", אמר אקסל בסיום. נקווה שזו לא הייתה הפעם האחרונה.