יסמין מועלם התגברה על "חרדת האלבום השני" - אבל לא בטוח שייצא מפה להיט
ב"אין עולם" ישנם כמה שירים שבהחלט ישמחו את המעריצים - וגם את מי שלא - רק חבל שרובם נשמעים אותו הדבר • האלבום השני של יסמין מועלם הוא לא כזה שתופס אותך ישר, אבל שווה להאזין לו כמה פעמים ולהמתין בציפייה לאלבום השלישי
פעם, כשקנינו אלבומי מוזיקה, היה דבר כזה שנקרא "חרדת האלבום השני". המון אמנים שהוציאו אלבום ראשון ממש מצליח יכלו להיעלם בעקבות אלבום שני פחות מצליח. הרי אם לא היו בו כמה להיטים שהרדיו ממש אהב, אנשים לא קנו את האלבום, האמן לא הביא כסף - אז מי ייתן לו להוציא אלבום שלישי? ורביעי? וחמישי?
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- אחרי הלהיט עם טום באום - מאיה דדון בשיר גאווה חדש
- "כשאבי וסבתי ראו אותי במסך הם כיבו את הטלוויזיה ויצאו מהחדר"
- למעט המעריצים של עוז זהבי, לא ברור לנו מי יבוא לצפות ב-4:20
זה קרה לשרון ליפשיץ, להקת בנזין, פונץ'. לקשיים תמיד לוו עוד קשיים פנימיים, אבל האלבום השני תמיד היווה ציון דרך. וזה הגיוני. אחרי הצלחה של אלבום ראשון, שבדרך כלל באה בתום שנים שאתה חורש במות ומחכה שיגלו אותך, לאלבום השני באים עם חששות: איך עושים משהו טוב שירגיש אחר מהראשון אבל לא יותר מדי?
היום זה כבר לא ככה. אלבום יוצא בסטרימינג, המעריצים ישמעו אותו, יבחרו מה הם אוהבים, יבואו להופעות וייצא אלבום שלישי. ועדיין, החששות ישנם. באלבום השני של יסמין מועלם, "אין עולם", היא מדברת על זה הרבה.
מועלם עברה אלבום ראשון שלא רק שהיה מצליח, אלא ששיר אחד מתוכו, "מסיבה", ככל הנראה נכנס לפנתיאון של השירים העבריים. זה חתיכת בנצ'מארק שקשה מאוד להמשיך אחריו. באלבום השני שלה ניכר כי הנושא הזה של "איך מתמודדים עם הצלחה ועם הסיכוי שתיעלם", בהחלט מעסיק אותה.
בשיר "יהיה טוב" היא אומרת, "גם אם יישרף הכסף, נשב ונצחק במרפסת. אני ואתה והשקט, לא צריך כלום". וזה חוזר גם בשיר "בשם השם", שם היא שרה "כל עוד שמתי לה (לבת שלה א.ג) אוכל על השולחן, הדאגות האחרות ימותו כמו עשן... כשהלחץ נרגע, כבר לא צריכה הוכחה, שאני כן פה כדי להישאר". אלו מילים שלא היו עוברות באלבום הראשון. לאף אחד לא אכפת מדאגות של מישהי שעוד לא עשתה את זה, אבל מועלם עשתה את זה.
היא כה אהובה שזה כמעט קונצנזוס והפחדים עולים. בשיר "אבי אברומי" (כן, על שמו של) היא ממש יורקת את זה במילים מהירות ואף משווה עצמה למאמי לאומית אחרת: "קמתי עם כאב ראש, אולי אני אפרוש, 20 אלף מצתים דלוקים מולך כמו נוף, שמעתי מה הם צעקו אז לנינט, לא פלא היא דפקה לעם ישראל ברקס, אולי רק אם יגיע המיליון אני אדפוק איזה קרחת ואשרף".
אבל לצד הפחדים יש הרבה שאיבת נחמה ואהבה מהחיים החדשים שלה, לא רק כזמרת מצליחה אלא כאישה ואימא: "זה מרגיש הרבה יותר אמיתי, כשיש ילדה במושב האחורי, זה שברירי מאי פעם, אבל אנחנו לא נשברים, יושבים רגל על רגל עם משהו קר, ומרגישים נהדר" (מתוך השיר "נהדר").
קשה שלא להתרגש מהאמת שלה, בטח ובטח אם אתם שייכים למעריצים שכל כך אהבו את האלבום הראשון שלה ויכולים למצוא את עצמם בלא מעט משיריה. כמו אז, גם כאן. שירים כמו "נעלמת" ו"להציל אותי" הם בכלל על זוגיות ולב שנשבר, ומדבררים דברים שיותר קל להתחבר אליהם.
מבחינה מוזיקלית הרבה מהשירים נשמעים כמו עוד מאותו הדבר. מי שאוהב את השירה העולה ויורדת ואת הווקאליות שכמעט תמיד מרגשת, יאהב פה הרבה מאוד שירים. אפילו בשירים היותר קצביים כמו "אבי אברומי", הפזמון הוא מאוד "יסמין מועלם". את השירים ממש ניתן לחלק למהירים לעומת מרגשים, כשהקו המוזיקלי של כל אחד מהסגנונות קצת דומה מדי בכולם. זה כנראה בגלל שישי סוויסה, המאוד-מאוד מוכשר, הפיק כאן את כל האלבום. סוויסה, כאמור, עושה עבודת זהב בכל מה שהוא נוגע בו, אבל באלבום הראשון כל שיר הופק על ידי מישהו אחר וזה הורגש. כאן, לעומת זאת, האוזן קצת מתעייפת מצלילים חוזרים.
כשמועלם נותנת קצב מהיר, כמו בשיר שבאופן אישי הכי פחות אהבתי - "בלנסיאגה לבן", הכישרון שלה לרפרפ עולה ומראה כמה רבדים ויכולות ווקאליות יש לבחורה. אז כן, כנראה שאין פה את "מסיבה" הבא, ולמעשה קשה לי לחשוב מה יהיה הלהיט הגדול כאן, אבל יש כאן אלבום מגובש שנותן למעריצים עוד מקום גדול להנאה. גם מי שלא מעריץ ימצא פה לא מעט יהלומים.
אין עולם, שיר הנושא, מזיז את הגוף בכיף, וכך גם "יותר מהר" עם הקצב סטייל רוזליה שגם מוזכרת בשיר; שיתוף הפעולה היחיד באלבום, "צונאמי" עם מרגי, כבר הפך לשיר שיש המגדירים כאחד הדברים הסקסיים שנשמעו כאן, ו"בשם השם" בהחלט ימלא את הלב להרבה אנשים שיושבים לבד בחדר וצריכים כוח. זה לא אלבום שתופס אותך ישר, אבל שווה להאזין לו כמה פעמים, כמו פעם, כשאשכרה קנינו אלבום, ולהסתקרן מה היא תביא באלבום השלישי כשיירד כל המתח הזה שבא אחרי הצלחה ענקית.