התנגשות הציביליזציות: על גלגלצ ומוזיקה מזרחית

הדיון נוכחי על גלגלצ הוא חשוב, כי הוא מסמן את הקונפליקט התרבותי שישראל העכשווית עדיין מצויה בו. בלב אותו קונפליקט ניצבת השאלה - מהי הזהות התרבותית של ישראל ואיזה סוג של תרבות ברצונה להיות. בדיון הזה, השלכתו של אבי שושן מועדת הפלייליסט הקדושה היא רק קצה קרחון, רק סימפטום. הדיון עצמו עמוק הרבה יותר, ובקצהו השני נמצאת הידיעה הסופר-משמחת שהתפרסמה באותו היום ממש, על כך שדודו טסה, עם נסרין קדרי ופרויקט "הכווייתים" יהוו את מופע הפתיחה לרדיוהד בסיבוב הופעות אמריקני. הידיעה הזו מאירה את הויכוח על שושן, הפלייליסט, גלגלצ והתערבות השרה רגב באור אחר, מעט מגוחך.

הקשר בין השניים נעוץ במהות של גלגלצ, שלפני יותר משני עשורים ניתנה בידיו של אלדד קובלנץ (ההוא מהחינוכית ומהתאגיד). קובלנץ הפך אותה לאימפריה חורצת גורלות של קריירות ואמנים. הרעיון הבסיסי היה תחנת להיטים, שמי שמאזין לה הוא "הישראלי החדש", זה שמתחילת שנות התשעים נחשף לאמ.טי.וי ואוהב מוזיקה לועזית וגם ישראלית, אבל מוזיקה ישראלית עם צליל חדש, עדכני, מודרני ויחסית מתוחכם. מוזיקה ישראלית שמנסה להישמע כמו הלועזית, או לכל הפחות נותנת את התחושה שהיא לא נשארה מאחור, בהמשך לעידן הלועזי של רשת ג', אבל עם סינון איכות קפדני הרבה יותר. פס-הקול הגלגלצי - אם מנקים את האלמנט ה"רגוע" שדבק בו בשנים שאחרי רצח רבין ועם הזמן הלך והידלדל - הוא פס-קול פופי, מגניב, קולי, כיפי, עם תמהיל שנוגע ברגשות, מבלי לגלוש לקיצוניות. גלגלצ היא בראש ובראשונה תחנה מנחמת, שמיועדת למאזינות שרוצות לשיר את המילים עם בריטני ולהתרגש עם אביתר. או לשיר את המילים עם ריטה ולהזיל דמעה מרובי. וחוזר חלילה.

המוזיקה המזרחית נתפסת כשייכת ל"ערסים" בשכונה

המוזיקה המזרחית בישראל עברה תהליך מקביל, ומסוף שנות התשעים הפכה לז'אנר מוביל בשדה הפופ הישראלי, בהובלת כוכבים כמו אייל גולן, שרית חדד ושלומי שבת. בשבע-שמונה השנים האחרונות היא עברה את הגל השני של המהפכה, שסמליו הבולטים הם משה פרץ, דודו אהרון ועומר אדם. אלא שעבור המאזין הממוצע של גלגלצ, זה שגדל להיות הישראלי החדש והקוסמופוליטי, זה שאוהב פופ מחו"ל, הולך להופעות בפארק הירקון וקונה מוזיקה בכסף, גם אם אותו מאזין הוא ממוצא מזרחי, המוזיקה המזרחית נתפסת אצלו כמשהו שעושה שמח בחתונות, משהו ששייך להורים שלו, או ל"ערסים" בשכונה מהם הוא רוצה להיבדל. הסלסולים, הדרבוקות, המקצב הבלאדי, הטקסטים הישירים על אהבה ואכזבה, הם בדיוק ההפך, עבור אותו מאזין (או אותה מאזינה), מהמרחב הצלילי שהוא מרגיש קשור אליו נפשית, שנפרש מסיה במערב עד ברי סחרוף במזרח.

מכאן זעקות השבר, מהעבר השני, על כך שגלגלצ נפתחה יותר מדי למזרחית. כי בסופו של דבר כן הייתה בתחנה התקרבות והיפתחות לז'אנר, כן חל חלחול. אבל כדאי לשים לב, שגלגלצ חיבקה פרויקטים ואמנים מאוד מזרחיים, שבתעשייה הים-תיכונית לא מתייחסים אליהם כאל משלהם, כי הם לא שייכים לקליקה. דיקלה, להקת A-wa, דודו טסה והכווייתים, שי צברי, להקת בום-פם, וכמובן אמנים ותיקים יותר, שהמזרחית היא חלק מהצליל שלהם לאורך שנים, כמו אהוד בנאי, כנסיית השכל וכמובן, שוב, סחרוף, האמן הכי מושמע השנה בתחנה. גלגלצ גם נתנה מענה לאמנים שמהעבר השני יכולים לטעון שקופחו בתחנות שמשדרות בעיקר מזרחית, כמו קובי אפללו, שכלפיו נטען שוב ושוב שלא משדרים אותו בתחנות מסוימות כי הוא "לא חלק מהז'אנר". שלא לדבר על אמני רוק ישראלים, שגלגלצ נותרה כמעט המקום היחיד שמשדר אותם.

ההתנגשות בין גלגלצ למזרחית הגיעה בשנתיים האחרונות לשיאה, מכמה סיבות. ראשית, התחנה החליפה ניהול, פתחה יותר את שורות הפלייליסט, והפכה קשובה עוד יותר לרצון "העם", החיילים והפוליטיקאים, ובראשם שרת התרבות רגב שלחצו לשינוי. הלחץ הוביל להכנסת אבי שושן, וכעת גם אלי ממן מרדיו דרום לתחנה. מנגד, נדמה שהמוזיקה המזרחית עברה עוד שלב באבולוציה והתחילה לייצר פופ שבחלקו מנותק לגמרי מאלמנטים מזרחיים. הלהיט האירי "היא רק רוצה לרקוד" של משה פרץ ועומר אדם הוא דוגמה מובהקת לכך. בן-אל תבורי, בנו של אחד מאבות הפופ הים תיכוני, שבמשך שנים ניסה לפרוץ כזמר מזרחי ונכשל, זכה להצלחת ענק בצמד עם סטטיק. המזרחית עצמה יצרה גם להיטי-מדינה ששוב לא ניתן להתעלם מהם כמו "דרך השלום", כוכבים חדשים כמו פאר טסי ועדן בן-זקן, וגם להיטים מתוחכמים - רציניים או פרודיים - כמו "החיים שלנו תותים" ודדי דדון, ולראייה שניהם כבשו את פסגת המצעד השנתי של גלגלצ, אותה תחנה מושמצת.

נדמה שמהמצב הנוכחי, בו נוצר מעין מיקס לא ברור בין שני כוחות תרבותיים חזקים, גלגלצ ומוזיקה מזרחית - שני הצדדים יצאו לא הכי מרוצים. אבל לשני הצדדים אין ברירה אלא להתממשק איכשהו. אחרי שנים שבגלגלצ עשו הכל כדי לעצור את הכיבוש המזרחי ולשמר את שמורת הטבע שלהם, החומות החלו בשנתיים האחרונות להיסדק. מנגד, במזרחית מבינים שהם ניצחו בכל שאר החזיתות (ערוץ 2, תחנות אזוריות, רשתות חברתיות, הופעות בשטח), אבל יש גם כאלה שעד שהניצחון לא יהיה שלם, עד שגלגלצ לא תיכבש, לא ינוחו. לקלחת הזו נכנסים כמובן רגשות הקיפוח והשד העדתי עתיקי היומין, הסיבובים הפוליטיים השונים והמשונים, התלונות על גלגלצ מצד אמנים "לא מזרחים" ותיקים, כמו גידי גוב, ארקדי דוכין ודוד ד'אור, התלונות של זמרים ותיקים עם קבלות, שמעולם לא ממש נכנסו לשם, כמו קובי פרץ, ליאור נרקיס ומושיק עפיה (ודודו אהרון), והעלבונות האישיים של אבי שושן וחן אלמליח, שני כוחות תקשורתיים חשובים במזרחית, שהודחו מהתחנה.

קצת מוזר לדבר על הכוח של תחנת רדיו אחת, גדולה וחשובה ככל שתהיה, בעידן של רשתות חברתיות ומגוון עצום של ערוצי שידור ברדיו ובאינטרנט, אבל העובדה היא שגלגלצ שוב במוקד. אולי כאובססיה ואולי כי הישראלים, שהתרבות שלהם כיום מגוונת ורבת ערוצים מתמיד, עדיין כמהים למדורת שבט רדיופונית, כדי לשמוע את מה שכולם שומעים, או דווקא כדי שיהיה ממה להיבדל, על מה להתנשא ואת מי להאשים. גלגלצ אכן עושה שימוש במשאב ציבורי רב-כוח ובסופו של דבר חורצת גורלות, אבל תעשיית המוזיקה הישראלית, ובמיוחד זו המזרחית, צריכה להתמקד באלטרנטיבות. להמשיך ולנהל את מלחמת התרבות המזרחית על גבה של ישיבת הפלייליסט, זה מה שאולי מייצר כותרות, כי גלגלצ היא אחד המעוזים האחרונים שטרם נכבשו, אבל אם גם היא תיפול, לישראלים הקוסמופוליטיים, שנוסעים בבוקר לעבודה ורק רוצים לשיר בפעם האלף את "מיי שרונה", לא תהיה אלטרנטיבה.