רק לאהוד בנאי יש את הקסם הייחודי לו לספר סיפור על המורכבות הישראלית
כשהמוזיקאי הוותיק עולה לבמה, משהו באנרגיה של הקהל משתנה – והקהל שלו, שהולך איתו כבר שנים ארוכות, לא יכול לשבוע מכך. בהופעתו באמפי שוני, אמנם לקח לבנאי מעט זמן להתניע, אבל כשהוא נכנס להילוך, נוצר החיבור הידוע שלו עם הקהל, שמסרב להישחק גם אחרי כל הזמן הזה
אם לשפוט על פי החריצים בפניהם, השיבה שזרקה קלות בשיערם של מי שעוד מתהדרים בקצת ממנו והישיבה המנומסת של רוב הנוכחים באמפי שוני (אמש), הילד כבר מזמן לא בן 30. ובכל זאת, כשאהוד בנאי עולה לבמה – משהו באנרגיה משתחרר. נדמה שהשביל הזה, שהתחיל לפני לא מעט שנים, מתמתח לאיטו לקראת שעתיים של מוזיקה שאוהבת את מאזיניה ומתבגרת איתם כמו שהם אוהבים ומתבגרים איתה.
נכון, זה כבר לא מתרומם ובועט כמו בימי "מאמי" או "הפליטים", אבל אחרי כמה קרעכצנים, אולי אפילו כמה יותר מדי עם פתיחים איטיים של כלי נשיפה לחלק מהשירים – שבמבט על כן הוסיפו המון להופעה – המוזיקאי הענק הזה והקהל שלו בהחלט קמו. ממש כמו בשיר החדש "אתה תקום", שהבטיח טובות לקראת אלבומו החדש שייצא בקרוב, ולא יהיה מופרך להמר שיחרוש את הרדיו כמו גיבורו, שחורש תלם חדש בשדה אחרי מה שקרה לו, ולכולנו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
על הבמה של שוני התנגנו אתמול כל החשודים המיידיים. וקסמן ופיקסמן, פלורנטין והכוכב של מחוז גוש דן. מאיר הכנעני וגם העפרוני. אהוד, חמוש בכיפה, חולצת הוואי עם ציצית שמציצה ונעלי בלנסטון (כי אי אפשר לדעת מתי הוא ירד מהשביל כדי לאלתר קצת), אמנם התניע קצת לאט, אולי אפילו קרטע מעט, אבל כשהוא והלהקה נכנסו להילוך – הקסם קרה.
הוא קרה במיוחד ברגע אחד שבו בנאי והלהקה דווקא שתקו, ונתנו לקהל את זכות השירה. ברגע ההוא, על השביל שהתחיל אי שם וגם קרוב לכאן, נדלק פתאום אור, והילדה הקטנה על הכתפיים של אבא לחשה לו "אל תסטה, כדי שתוכל לחזור".
וזה, אם אפשר בכלל להגדיר את "זה" במילים שלא מלוות בצלילים, הוא הקסם של אהוד בנאי. משהו בחיבור בין הקהל לבמה שמסרב להישחק גם אחרי עשורים של פעילות. טרובדור מקומי שמוציא אותך למסע רוחני שורשי. החיבור המהודק בין גיטרות הרוק והבלוז שלו ושל נושי פז, כלי הנשיפה והשירה של אבטה בריהון הענק ונגיעת הפיוטים העתיקים והמוזיקה המזרחית, מרגישים כמו שלם הגדול מסך חלקיו.
המופע מדלג בטבעיות בין קודש וחול, מסיפור על שיעור לחיים מנהג מונית אל מוסר השכל כואב על האחים כהי העור שעלו מאתיופיה, והכול יחד מתורגם לסיפור גדול על מורכבות ישראלית, שמסופר כמו שרק אהוד בנאי יודע. וככה, אהוד, כמו אהוד, הניח על ליבנו תחבושת, בטרם השכיב אותנו לישון.
