אחרי ששרדה את ה"הוריקן": אלבום הבכורה של עדן גולן נשמע מחו"ל
יותר משנתיים אחרי שהפכה בעל כורחה לאחד הסמלים הישראליים המזוהים בעולם, הזמרת הצעירה משחררת אלבום באנגלית - ומוכיחה שיש לה תוכניות הרבה יותר גדולות מהאירוויזיון. בין מיילי סיירוס, דואה ליפה והפופ של שנות ה-2000, "Imperfections" נשמע כמו אלבום שנוצר מעבר לים - ובכמה רגעים, גם כמו אחד שיכול באמת להצליח שם
קשה לחשוב על דרך קיצונית יותר להתחיל קריירה בינלאומית מזו שנפלה על עדן גולן. בגיל 20 היא נשלחה לאירוויזיון כדי לייצג את ישראל עם "Hurricane" (שכזכור, עורר סערה לא קטנה באירופה כשמילותיו המקוריות כללו אזכורים לטבח 7 באוקטובר), עמדה על במה מול שריקות בוז ומחאות, סיימה במקום החמישי המכובד והפכה בתוך כמה חודשים מזמרת צעירה שזכתה ב"הכוכב הבא" לאחת הישראליות המזוהות ביותר עולם. כמעט כל דבר שהיה קשור אליה באותה תקופה היה גדול ממנה: השיר, המלחמה, המדינה שהיא ייצגה והוויכוח הפוליטי שהתנהל סביבה.
שנתיים אחר כך מגיע "Imperfections", אלבום הבכורה שלה, ונדמה שגולן עושה בו כמעט את הדבר ההפוך. אין כאן עברית, אין את "Hurricane", אין ניסיון לייצר המשך מלאכותי לאירוויזיון וגם אין שיר שנועד לשאת מדינה שלמה על הכתפיים. יש 11 שירי פופ באנגלית, הרבה יותר אישיים, מיניים, מבולבלים ומשוחררים, ובעיקר ניסיון להבין איך עדן גולן נשמעת כשאף אחד לא מבקש ממנה לייצג שום דבר מלבד את עצמה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כבר בשיר הפותח את האלבום, שעל שמו הוא גם נקרא, קורה משהו מעניין: בשניות הראשונות קשה שלא לנסות להיזכר איזה שיר הוא מזכיר. לרגע אחד נדמה שניחשנו, ואז מגיע עוד צליל שמושך למקום אחר. יש בו צבעים שבקושי שומעים בפופ הישראלי, אולי בעיקר מפני שהוא בכלל לא מנסה להישמע כמו פופ ישראלי. האלבום כולו באנגלית, ההפקה מכוונת החוצה, והתחושה היא של מוצר אמריקאי כמעט לכל דבר. זה יכול היה בקלות להפוך לחיקוי. באופן מפתיע, ברוב הזמן זה לא קורה.
"Proved Me Wrong" כבר גדול ועוצמתי יותר, ובעיקר חושף משהו שקשה לפספס לאורך האלבום: כמה הקול של גולן יכול להזכיר את זה של מיילי סיירוס, כשהיא יורדת מהבלדות הענקיות אל האזורים המחוספסים יותר שלו. אחריו מגיע "Smooth", אחד מאותם שירים שדורשים להגביר את הווליום ולצרוח אותם באוטו. יש בו משהו מהפופ האפל והקולנועי של "אופוריה", ובמיוחד מהאופן שבו הסדרה ידעה לקחת שיר פופ ולגרום לו להרגיש עצום, מסוכן וגם קצת עצוב - והכול בו-זמנית.
ופה מתחיל להתברר היתרון הגדול של האלבום: במשך 32 דקות, גולן לא מנסה להוכיח לנו שהיא יודעת לשיר. את זה אנחנו כבר יודעים. במקום להפוך כל שיר לתחרות מי מגיע לצליל הגבוה ביותר, היא נותנת להפקות המוזיקליות לעבוד, משחקת יותר עם הגוון הנמוך של הקול שלה ובעיקר מאפשרת לעצמה להישמע אחרת משיר לשיר.
ואז מגיע "Older". זה השיר הוותיק ביותר באלבום, שיצא כבר בספטמבר 2024, כארבעה חודשים אחרי האירוויזיון, והיה למעשה המוזיקה הראשונה שגולן שחררה אחריו. הוא נכתב על ילדים שנאלצים להתבגר מהר מדי, אבל קשה לשמוע אותו בלי לחשוב גם על מי ששרה אותו: בת 20 שנשלחה אל אחת הבמות הגדולות בעולם באחת השנים הטעונות ביותר שאמן ישראלי יכול היה לבקש לעצמו.
הקליפ שלו שווה יותר מאזכור בפני עצמן. הוא בוים על ידי אופיר פרץ, שביים גם את "Hurricane", ומשלב ילדים לצד גולן כדי להמחיש את אובדן הילדות שעליו היא שרה. בדיעבד, כששומעים אותו בתוך האלבום ולא כסינגל בודד, הוא נשמע אפילו יותר הגיוני: זה אחד המקומות שבהם העולם הציבורי המטורף של גולן נכנס לתוך אלבום שמנסה להיות מאוד פרטי.
ואז מגיע "Knees", ומעיף אותנו למקום אחר לחלוטין. הפתיחה שלו זורקת את המאזין כמעט מיד לאלון דה לוקו ולישראל של שנות ה-2000, לתקופה שבה רגאטון ומוזיקה ים תיכונית נפגשו כאן בצורה כל כך טבעית, בימים שבהם אף אחד עוד לא ניסה להמציא לזה שם מפוצץ. אלא שאצל גולן זה עובר דרך הפקה הרבה יותר אמריקאית ועכשווית. השיר פלרטטני, גופני ומשוחרר, וזה בדיוק מסוג הדברים שלא היינו מצפים לקבל מהזמרת שהכרנו לראשונה דרך "Hurricane".
ב-"Say It", היא פתאום נשמעת כמו דואה ליפה. לא באופן שמרגיש כמו העתקה, אלא באותה יכולת לבנות פופ מאוד מלוטש סביב קול נמוך, ביט מדויק ופזמון שיודע בדיוק מתי להיכנס. מיד אחריו מגיע "Love's a (Monster)", שמרגיש כמו שילוב של סיה, דיויד גטה, אפילו קצת The Chainsmokers - ויוצר את הפופ האלקטרוני הגדול של העשור הקודם, מהתקופה שבה שיר יכול היה להיות עצוב מאוד ובו-זמנית גם משהו שהגוף רק רוצה לרקוד אליו.
ההשוואה הזאת מקבלת משמעות נוספת כשמבינים על מה גולן בכלל שרה. בריאיון שהעניקה למגזין "רולינג סטון" הנחשב עם יציאת האלבום, היא סיפרה שחלק גדול ממנו נולד מתוך מערכת יחסים שהיא מגדירה כ"די רעילה". היא מתארת את הניסיון לאפשר לעצמה להתאהב, להיות פגיעה, להתגעגע ולהזדקק למישהו, ובמקביל לא לדעת אם אותו קשר בכלל טוב עבורה. ב-"Monster" היא הופכת את הבלבול הזה לשאלה המרכזית: האם זאת אהבה, או משהו שאוכל אותך מבפנים?
לא בכל יום זמרת ישראלית בת 22, עם אלבום בכורה שעוד לא הספיק להוכיח את עצמו מסחרית, מקבלת ריאיון באחד מעיתוני התרבות המוערכים ביותר בעולם, בטח לא בתקופה שבה עצם הישראליות שלה הפכה בשנתיים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהאופן שבו העולם מסתכל עליה. הכתבה פורסמה תחת הכותרת "אחרי ה-'Hurricane' של האירוויזיון - עדן גולן עדיין כאן", ומספק טקסט שלא עוצר באירוויזיון. העיתון מתייחס ל-"Imperfection" כאל ניסיון של גולן למצוא את הקול שלה כאמנית, מחמיא להפקה, לרגיסטר הנמוך שלה וליכולת שלה לייצר מוזיקה שאפשר לרקוד אליה בלי לוותר על הבלדות הגדולות. היא מספרת שם שהאנגלית היא השפה שבה היא חושבת, חולמת, קוראת וכותבת, ובעיקר היחידה שבה היא מרגישה שהיא מסוגלת לבטא את עצמה לחלוטין. היא גם מציינת את האר'נ'בי, ההיפ הופ והפופ של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, ובמיוחד את טימבלנד, כהשפעות על האלבום. זה כבר לא נשמע כמו ישראלית שמקליטה באנגלית בתקווה שמישהו בחו"ל ישמע - מישהו בחו"ל כבר מקשיב לה.
ואז מגיע "Wait for You". השיר יצא כבר באפריל 2025, ולכן יש לו חיסרון מסוים - המאזינים הקבועים של גולן כבר מכירים אותו. הם מכירים אותו. ובכל זאת, יש בו משהו שאי אפשר לפספס בכל האזנה - מדובר בבאנגר מטורף. הוא מרגש לא פחות מ-"Hurricane", אבל גם מתוחכם ממנו. במקום לבנות הכול סביב רגע אחד שבו גולן פותחת מבערים ומוכיחה שהיא יכולה לשיר, "Wait for You" יודע לשמור משהו בפנים. יש בו חרדה, זיכרונות שלא עוזבים, לילות בלי שינה וצורך שמישהו יהיה האור כשמסביב חשוך. זה נשמע כמו להיט.
אחריו מגיע "Seasons", השיר האמיץ ביותר באלבום, ובפער אחד הרגעים הכי מעניינים בו מבחינת הפקה ובחירות מוזיקליות. כבר בפתיחה, השיר הזה גורם למאזין לעצור. הביט, השקט שנשאר בין המשפטים, הדרך שבה האלמנט שמציג את השיר הופך אחר כך לחלק מהבית – הכול מרגיש מחושב, אבל לא מתאמץ להוכיח כמה הוא מחושב. זה גם הרגע שבו "Imperfections" נשמע הכי פחות ישראלי והכי פחות כמו ניסיון "לעשות חו"ל" - הוא פשוט נשמע חו"ל. יש בו משהו שמזכיר מאוד את ריי (Raye) - לא מפני שגולן מנסה להיות היא, אלא באומץ להשאיר מקום בתוך ההפקה, לא למלא כל שנייה בעוד שכבה, ולסמוך על הקצב ועל הקול שיעשו את העבודה. זה בהחלט אחד מאותם שירים שאפשר להתבאסס עליהם במשך תקופה לא קצרה
"You & I", ששוחרר כסינגל ביוני 2025, מחזיר אותנו לפופ מתוק בהרבה. הוא נשמע כמו קייטי פרי מהתקופה שלפני הפרידה הגדולה שלה מהפופ הכיפי, זאת של "I Kissed a Girl", לא זאת ששוכבת על מגש סושי. יש בו מיניות, אבל היא מגיעה עם קריצה. זהו פופ שלא מתבייש להיות קליט, מתוק ואפילו קצת מטופש במקומות הנכונים.
את האלבום סוגר "Roses", שדווקא אחרי כל האלקטרוניקה, הביטים והמשחקים בהפקה, הוא מתחיל בגיטרה. המלודיה שלו כמעט בנאלית - וזה נכתב כמחמאה, לא פחות. לפעמים יש מלודיות שאין שום צורך להתחכם איתן, כי הן פשוט יודעות ללחוץ בדיוק על המקום שצריך. גם כאן חזרה סיירוס לראש, אבל הפעם לא מיילי המחוספסת, אלא זו של "The Climb": גדולה, רגשנית ולא מתנצלת לרגע על הרצון שלה לרגש.
ואולי בגלל זה "Roses" הוא סיום כל כך נכון לאלבום שנקרא "Imperfections". גולן פותחת אותו בשיר על קבלה של הפגמים שלה, ומסיימת בשיר על כל הנפילות והאכזבות שהפכו אותה למי שהיא. במהלך הדרך היא עוברת דרך אהבה, תלות, משיכה, חרדה, התבגרות וביטחון עצמי - ובכל פעם מנסה עוד צבע מוזיקלי.
חשוב לציין: לא הכול כאן מקורי. להפך, חלק גדול מהכיף באלבום הוא לזהות את העולם שממנו הוא מגיע: מיילי סיירוס, דואה ליפה, סיה, קייטי פרי, ריי, טימבלנד והפופ האמריקאי של שני העשורים האחרונים נמצאים כאן ברוחם. אבל יש הבדל בין מוזיקה שמושפעת מחו"ל ובין מוזיקה ישראלית שמתחפשת לחו"ל, ו-"Imperfections" נמצא ברובו בצד הנכון של הקו הזה. כנראה שזה ההישג הגדול ביותר שלו.
אחרי האירוויזיון, היה קל מאוד לדמיין לעדן גולן קריירה שבה היא ממשיכה לשיר בלדות ענק, מגיעה בכל שנה לטקסים ממלכתיים ומנסה במשך עשור לשחזר את הרגע שבו כל המדינה עמדה מאחוריה. היא הייתה יכולה להיתקע בתוך "Hurricane" הרבה אחרי שהסערה חלפה. במקום זאת, בגיל 22, היא הוציאה אלבום באנגלית שבו היא מרשה לעצמה להיות מינית, מוזרה, עצובה, פלרטטנית, אלקטרונית, פגיעה ובעיקר הרבה פחות צפויה ממה שהכרנו. והדבר הכי מפתיע ב-"Imperfections" הוא שבסופו כבר פחות מעניין מה עדן גולן עשתה באירוויזיון, והרבה יותר מעניין מה היא תעשה אחרי האלבום הזה.
