זה לא עוד מוזיקאי גדול שהולך מאיתנו - זו פרידה ממוצרט המודרני

במרוצת השנים, יש זיכרון שהולך איתי די הרבה זמן: בשיעור אנגלית בכיתה י', כל אחד מהתלמידים התבקש להביא שיר מודפס שבו חסרות מילים, כדי שנוכל למלא ותוך כדי ללמוד דקדוק. אני בחרתי להביא, בין היתר, את השיר "?Wouldn't It Be Nice" של הביץ' בויז. חשבתי לעצמי: "מי יכיר את זה? זו תהיה בחירה טובה". במהרה, טעותי הוכחה: "תביאו עוד ביץ' בויז!", נשמעה קריאה בכיתה; "איזה שיר!", קראה אחרת.

האנקדוטה הקטנה והלא חשובה הזו מצביעה על מסקנה רחבה הרבה יותר: מעטים אלו שיצירתם ממשיכה לתפוס את אוזנם, ליבם ומחשבתם של דורות צעירים גם במרחק של 60 שנה ויותר מאז הגיעו לעולם. בין כל אותם "ביטלסים" ו"דילנים", התחבא מאור הזרקורים אחד בשם בריאן ווילסון, איש הביץ' הבויז האלמותי.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הומור בגובה העיניים: האם "ההילולה 2" ישחזר את ההצלחה של קודמו?
• כבר לא בשוליים: הדמויות הלהט"ביות שכבשו את המסך
• רוני דואני עולה למתקפה: "חייבים שמי שנמצא למעלה ידאג לנו"

אתמול (רביעי), ימים ספורים אחרי ששותפו למהפכה המוזיקלית של שנות ה-60, סליי סטון, עבר לעולם שכולו טוב, הלך לעולמו גם ווילסון בגיל 82 (מעט יותר משבוע לפני יום הולדתו ה-83), לאחר שאובחן בשנה שעברה עם הפרעה נוירוקוגניטיבית חמורה, הכוללת דמנציה בשלב מתקדם.

יש לא מעט מן המשותף בין סטון לווילסון: שניהם גאונים "בעייתים" - שחייהם היו מלאים בתהפוכות, הסתגרויות ובעיות נפשיות מרובות, אך בין לבין, הספיקו במחי יד לשנות את המוזיקה הפופולרית לחלוטין. אך עם כל הכבוד לסטון האגדי, בריאן ווילסון היה משהו אחר, במלוא מובן המילה. זוהי פרידה ממוצרט של המאה ה-20, לא פחות ולא יותר.

אך מדוע שאני אדבר? זוהי רשימה קצרה של אנשים מפורסמים למדי שסיכמו מה היווה ווילסון עבורם: "אלוהים, האוזן הזו. הוא צריך לתרום אותה לסמיתסוניאן" (בוב דילן); "מה שהם עשו (הכוונה לביץ' בויז, ד"ע) היה מדהים – אין השפעה גדולה מזו על אותו דור" (סטיבי וונדר); "לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לסאונד של הלהקה, כי הם עסקו בחוף המערבי, אבל במהרה הבנתי שבריאן ווילסון הוא אחד הכותבים המוכשרים ביותר של זמננו" (פול סיימון); "אין אלוהים, ובריאן ווילסון הוא בנו. בריאן ווילסון עיצב מחדש את הכללים" (לו ריד); "אני חושב שאף אחד לא מחונך מוזיקלית אלמלא הוא שמע את 'Pet Sounds'. כמות הפעמים שניגנתי את התקליט הזה ובכיתי היא עצומה" (פול מקרטני).

אוהביו של ווילסון לא נגמרו וכנראה שגם לא ייגמרו לעולם, אך שווה להתעכב על האחרון. הגאון המוזיקלי ואיש הביטלס, שטען לא פעם שהשיר האהוב עליו ביותר אי פעם הוא "God Only Knows", למעשה היה הקטליזטור להפצת רעיונותיו הגאוניים של ווילסון – אך אפילו הוא לא שיער מה עתיד לבוא.

בראשית שנות ה-60, ווילסון ושני אחיו – קארל ודניס – יחדיו עם חברם אל ג'ארדין ובן דודם מייק לאב, החלו בקריירה מוזיקלית מוצלחת כלהקת הביץ' בויז, הרכב רוק קליל מקליפורניה עם הרמוניות שמימיות שהתמחה ב"רוק גלישה" ("Surf Rock", בלועזית). אך בעוד הלהיטים המשיכו לצאת – מ-"Surin' USA" עד ל-"I Get Around", ווילסון החל להרגיש מנוכר מעמיתיו יותר ויותר. ביישנותו, סלידתו מהתהילה, בעיותיו הנפשיות והלחץ הבלתי נסבל שהפעיל עליו אביו, מנהל הלהקה, החלו את אותותיו עליו.

במקביל, החל להיחשף ווילסון למהפכה המוזיקלית שסביבו – "הפלישה הבריטית" ובמרכזה הביטלס, מהפכת הפולק של בוב דילן והפופ המתוקתק של "מוטאון". האחרון, לא פעם בניצוחו של מפיק העל פיל ספקטור (לימים רוצח מורשע) ורעיון "חומת הקול" המפורסם שלו – שהפך שיר פופ פשוט לעמידה בחלל ריק, רובד אחרי רובד – הפכו את ווילסון אובססיבי. המוזיקאי הצעיר הקשיב שוב ושוב ושוב ל"Be My Baby" של הרונטס – בניצוחו של ספקטור – וכינה את היצירה "חשובה לא פחות למין האנושי מתורת היחסות של איינשטיין". הגעתו של "Rubber Soul" בשלהי 1965, אלבום הביטלס שסימן הליכה לכיוון יצירתי ואקספירמנטלי יותר עבור "ארבעת המופלאים", "שיגע" את ווילסון עוד יותר והוא החליט אחת ולתמיד "לתת פייט".

התוצאה – מהודקת, מרובדת, מורטת עצבים, שמיימית, אלוהית וכל תואר שתדביקו לה – הפכה ל"Pet Sounds", דאז האלבום ה-11 של הביץ' בויז, לימים האלבום הגדול ביותר בכל הזמנים. מלבד ההשפעה העצומה שלו על עולם המוזיקה באותה התקופה ועל הביטלס בפרט – ש"התאבססו" על התקליט ומיהרו לשחרר את "סרג'נט פפר" בתגובה – ישנו קסם שאי אפשר לתאר במילים ליצירה העל-זמנית הזו.

האזנה אליה – חוזרת או ראשונית; בגיל צעיר או מבוגר; בין אם מדובר במעריץ מושבע או "בתול" הלהקה – היא חוויה קוסמית. לרגע, מרגיש המאזין מבודד מכל צרה, כל דבר רע בעולם ומועבר במהרה לעולמו הפנימי הסבוך של ווילסון – תמימות לצד בדידות נצחית, ניכור לצד אמונה; ניתוח של רעיונות אוניברסליים באופן שלא נחקר עד כה במוזיקה הפופולרית. פתאום פופ לא הייתה מילה גסה – פופ היה לאמנות.

אך אותה אמנות המשיכה לגבות מחיר כבד מווילסון – עבודתו הקדחתנית על "Smile", אלבום ההמשך ל"Pet Sounds", אמנם הולידה את יצירת המופת "Good Vibrations" (שאת גרסתה המוכרת שנא ווילסון) אך נפלה בעיצומה והותירה את ווילסון שבור עוד יותר, כשההתמכרות לאוכל ולסמים משתלטת על חייו עוד ועוד. במהרה, בעוד העולם מתעסק בפסטיבל וודסטוק ובמהפכות מוזיקליות חדשות, הפכו הביץ' בויז ל-“Has-Been”.

בשלהי שנות ה-80, כשלהקתו שהמשיכה בלעדיו חוותה "לידה מחדש" – לא מעט בשל הלהיט "Kokomo" מהסרט "קוקטייל" עם טום קרוז – שב ווילסון ליצור, מתאושש מטיפול מעורר מחלוקת אצל הפסיכולוג יוג'ין לנדי, שהשתלט על ממונו וחייו. דאז, כשדור חדש של להקות אינדי/אלטרנטיב מצא במוזיקת הלהקה השראה עצומה (R.E.M, לדוגמה, ששירה המדהים "At My Most Beautiful" הוא מחווה ישירה), הבין העולם סוף סוף עם איזה גאון התמודד לפני כל אותן השנים.

במובנים רבים, בריאן ווילסון הוא הדיויד לינץ' (שאהב את להקתו של הראשון עד מאוד) של עולם המוזיקה: נאיביות אמריקאית נצחית, משל נשאבו מסרט של שנות ה-30, לצד דיכאון ובדידות תהומית, שלא פוסחת על יצירותיהם. דמיון בלתי נגמר לצד נכונות ורצון לדבר עם הקהל, גם כשהוא לא לחלוטין מבין או אוהב את מה שהם עושים.

כמו שגאון קולנועי זה נפרד מאיתנו לפני מספר חודשים והותיר חלל ענק בליבם של רבים, כך גם מותו של ווילסון יעשה ועושה לתעשיית המוזיקה ככלל ולמיליונים ברחבי העולם. זו לא הגזמה להגיד שכל צליל שאנחנו שומעים מושפע בצורה זו או אחרת מאותו נפיל מוזיקלי – מדני סנדרסון ועד בילי אייליש, מפרינס ועד עלמה גוב; מה עושים מכאן? זו שאלה טובה, אבל אנחנו לבטח הרווחנו לחיות לצידו. כעת, אנחנו מפסידים.