10 שנים אחרי מותו, ועדיין לא קם האדם שהבין את המדיום הוויזואלי כמו דיוויד בואי

"I had to phone someone so I picked on you-hoo-oo" - כשהופיע בתוכנית המוזיקה הבכירה בבריטניה "Top of the Pops" ביוני 1972, שר המוזיקאי הבריטי דיוויד בואי את השורה הזו בלהיטו "Starman" כשהוא מצביע לעבר המצלמה - או יותר נכון, לעבר הצופה בבית. מעטים הבינו או יכלו לשער דאז את השפעתה של המחווה הפשוטה הזו על המוזיקה העולמית.

"הוא היה כמו יצור שנפל מהשמיים (...) אמריקאים שמו אדם על הירח, ולנו היה את הבריטי שלנו מהחלל - עם אמא אירית", אמר לימים בונו, סולן U2, על אותו רגע מכונן בטלוויזיה של הממלכה המאוחדת, אחד מהרגעים שגרמו לו להבין שמוזיקה היא ייעודו בחיים ושגם "חריגים" כמוהו יכולים להיות כוכבי-על. הוא לא היחיד - מוזיקאים כדוגמת בוי ג'ורג' מ-Culture Club, מוריסי וג'וני מאר מהסמית'ס, דייב גהאן מדפש מוד, רוברט סמית' מהקיור, נואל גלאגר מאואזיס ועוד רבים וטובים - הודו שמאותו רגע והלאה, משהו בחייהם השתנה.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• בלי נציג וללא שיר: מדוע ישראל שוב מדורגת במקום הראשון בהימורי האירוויזיון?
• פשע, נשים ואגרופים: יוצר הדרמה המוערכת פותח הכול בריאיון ללא מעצורים
• אחרי כמעט עשור: ברונו מארס הכריז על שחרור אלבום חדש

קשה לחשוב שבואי עצמו לא ידע מה הוא עושה באותו רגע. כאדם ששאב השראה מכל מדיום אמנותי שקיים, ידע המוזיקאי לכוון טוב מאוד את התדמית הציבורית שלו לכיוונים אליהם שאף, לחתור תחת כל מה שהציבור הכיר, לנהל כל פרט במה שמתגלה לצופים על המסך בבית או בבית הקולנוע. אולי דווקא בגלל חיבור כה חזק זה לויזואליה - לא קם עוד אמן שהבין כה טוב את כוחו של הקליפ המוזיקלי כמו דיוויד בואי, גם 10 שנים בדיוק אחרי מותו העצוב בגיל 69, אחרי מאבק במחלת הסרטן. הנה כמה דוגמאות בולטות (וכמה נשכחות) לצד לא מדובר דיו באמנות הבלתי נגמרת שלו.

John, I'm Only Dancing" (1972)"

חודשים ספורים אחרי הופעתו המכוננת ב-"Top of the Pops", הייתה זו דווקא התוכנית האגדית והגוף מאחוריה - ה-BBC - שאסרו את שידורי הקליפ הראשון שאי פעם צילם, כיוון שזה "העביר מסר לא חינוכי". ניתן ל-BBC את זה - אין ספק שהשיר שבוצע בקליפ, "John, I'm Only Dancing", לא היה בדיוק הדבר שממנו מיינסטרים עשוי - אבל מוזר היה לצפות מבואי אחרת.

כשהוא עוסק (במרומז או שלא) בגבר גיי שמפציר בבן זוגו לא לדאוג מכך שהוא "רק רוקד" עם בחורה, רבים הכתירו את הסינגל כ"שיר הגאה ביותר" שבואי שחרר בחייו. ההחלטה של מיק רוק, מצלמיה המרכזיים של סצנת הגלאם וחבר קרוב של בואי, לכלול בקליפ צילומים של להקת המחול/פנטומימה של הכוריאוגרף לינדזי קמפ (מהמנטורים הוותיקים של המוזיקאי), כשאלו נראים אנדרוגיניים למדי בוודאי לא סייעה להפיכת החלטת ה-BBC. עדיין, במבט לאחור, היה זה רק עוד צעד במהפכה המינית שהביא בואי לעולם המוזיקה הגברי והסטרייטי בראשית שנות ה-70.

(1979) "Boys Keep Swinging"

נקפוץ לשלהי שנות ה-70, אך נישאר בגוון האנדרוגיני. 1979-1977 סימנו את תקופת "טרילוגיית ברלין" של בואי - זו שראתה אותו בקצה סקאלת הרוק האמנותי, ממשיך למתוח את גבולות הז'אנר עם שותפו ליצירה, המפיק בריאן אינו.

"Boys Keep Swinging", שיר שעל פניו מאדיר את החוויה הגברית הסטרייטית - עד שלפתע הוא לא ("כשאתה גבר, גברים אחרים מתבוננים בך", שר בואי בנחישות), הגיע בשלבי הפריצה המוקדמים של הקליפ כיצירת אמנות/פרסום נלווית לשיר. נחוש לדחוק את גבולות המדיום החדש, בהתאם לשיר שביקש (שוב) לדחוק גבולות מגדריים, שחרר המוזיקאי את הקליפ הבא, שהציג אותו בארבע גרסאות: באחת לבוש טוקיסידו משוחרר, ובשלוש הנותרות מופיע כשלוש מלכות דראג - מחווה לעקרת בית סטריאוטיפית משנות ה-50 ולשחקניות ההוליוודיות הוותיקות לורן באקול, מרלן דיטריך וגרטה גרבו. כשבואי הוריד את הפאה ומרח את הליפסטיק בסוף הקליפ, צלצלו שוב ושוב צופים זועמים למשרדי ה-BBC כשזה שודר לראשונה. שוב, באמצעות התרסה, עשה בואי את שלו.

(1980) "Ashes to Ashes"

כשצילומיו ארכו שלושה ימים רצופים, תוכננו בקפידה על פי סטוריבורד שאייר המוזיקאי, כללו טכנולוגיית צביעה חדשנית ועשרות תפאורות ולוקשיינים - הפך באותה התקופה הקליפ לסינגל של בואי, "Ashes to Ashes", לקליפ היקר ביותר אי פעם.

אך הנכונות להשקיע כל כך במדיום בחיתוליו לא הייתה החדשנות היחידה של בואי בפרוייקט הנ"ל. בעודו תר אחר אנשים צבעוניים שישמשו כניצבים בקליפ, ניגש בואי למועדון האנדרגראונד הלונדוני "Blitz", שם פגש את סטיב סטריינג', חבר להקת ויסאג'. הופעתו של סטריינג' בקליפ, יחד עם להיטו מאוחר יותר באותה השנה, "Fade to Gray", הזניקו את הפריצה של "התנועה הרומנטית החדשה" למוזיקה הבריטית, זו שהביאה להקות ואמנים מוחצנים ונזילים-מגדרית הרבה יותר, כדוגמת Culture Club או דוראן דוראן, ושינתה את פני הפופ לנצח. שווה להיות בקליפ של בואי.

Let's Dance"/"China Girl" (1983)"

עם השתלטותו הסופית של ערוץ MTV על המוזיקה של שנות ה-80, התבקש שדיוויד בואי ישמש כנער הפוסטר למדיום החדש והנוצץ. ואכן, מלבד שלל פרסומות ה-"I want my MTV" שצילם בואי למותג, הקליפים לשיריו החדשים של המוזיקאי שודרו ללא הפסקה בערוץ החדש. אלו התיישרו בדיוק עם התחייה מחדש המכוונת של בואי ככוכב פופ עצום, לא מעט בשל אלבום הלהיט שלו "Let's Dance" מ-1983.

"כל המסרים שלי הם מאוד פשוטים, מאוד ישירים", אמר למגזין "רולינג סטון" באותה השנה, כשהוא מרפרר לקליפים ששחרר לשניים מלהיטיו מהאלבום - "Let's Dance" ו-"China Girl". כשמסרים אנטי-גזעניים, אנטי-אימפריאליסטיים ואנטי-קפיטליסטיים עומדים בבסיסם, קליפים אלו (בבימויו של אחד משותפיו הקבועים של בואי ליצירה ויזואלית, דיוויד מאלט) הציבו את בואי החיוור בלב אוסטרליה הפראית והחברה הילידית שלה.

"קליפים הם כמו סרטים קצרים שנראים בכל מקום בעולם, לכן רציתי להשתמש בהם בכדי להנכיח איזושהי התבוננות חברתית", אמר באותו ריאיון והבהיר את כוחו האמיתי של הדימוי המצולם.

Lazarus" (2016)"

לא מפתיע כלל שאדם שהתחיל את הקריירה המקצועית שלו כה בצמידות למדיום הוויזואלי יסיים אותה בקליפ שכולו שירת ברבור לפועלו; אך גם קרוביו של בואי לא ציפו מן הסתם למשמעות החדשה ששיר וקליפ זה יקבל פחות מחודש אחרי צאתו - כשהמוזיקאי לפתע הלך לעולמו.

מעין הספד עצמי, הקליפ ל"Lazarus" מציג את בואי על מיטת בית החולים, מטבעות לעיניו (פרוצדורה עתיקה שנעשתה בעת קבירת המנוח), ומיד חותך למוזיקאי המזדקן בחליפת גוף מפוספסת (זו שלבש על עטיפת אלבומו "Station to Station" מ-1976 - תקופה שהגדיר לימים כ"קשה ביותר" בחייו), רוקד ונכנס לארון בגדים.

לימים הסביר מפיקו הוותיק טוני ויסקונטי כי קליפ ושיר נבואי עגום זה הגיע באותו השבוע שרופאיו של המוזיקאי הודיעו לו כי מצבו סופני, וכי הם מפסיקים את טיפולי הכימותרפיה. "זו מתנת פרידה למעריצים", אמר ויסקונטי, "אפילו מותו היה בגדר יצירת אמנות".