לערב אחד, במופע אחד, דנה ברגר לקחה את הקהל לנימי נפשה
"כל מה שמגדיר אותנו גם מגדר אותנו", אמרה המוזיקאית הוותיקה במופע שסגר את פסטיבל "המגבר" בתל אביב, ופעלה בהתאם. במשך כמעט שעתיים, הגישה ברגר מופע אקלקטי ובועט, אך גם חשוף ואינטימי באופן שכמעט ונעלם מהעולם - ובכך הזכירה את סוד כוחה
"זה כל מה שאני רוצה, לנשום", שרה אמש (שבת) המוזיקאית דנה ברגר, בהופעה שסגרה את פסטיבל "המגבר" במרכז ענב לתרבות בתל אביב. בין איום איראני מתמיד לעוד נרצח בחברה הערבית, זו לא בקשה מנותקת בימים אלו, להפך - זו אחת שלא נשמעת דיה. "אנחנו לא עושים את זה מספיק", הוסיפה ברגר, ונתנה את הרשות לערב הזה להיות קצת אחרת - קצת יותר פתוח, קצת יותר חשוף.
ואכן, מהשיר הפותח - "אהבה", מאלבומה המצליח "עד הקצה" (שחגג רק בשנה שעברה 25 שנים לצאתו) - נתנה המוזיקאית הצצה לא לדימוי של רוקרית או מוזיקאית ישראלית במעמדה, אלא למי שהיא באמת, מה מעסיק אותה בימים אלו או מה מושך אותה בכל פעם מחדש למוזיקה. במילים אחרות, למשך כשעתיים, נכנס הקהל לאולפן ההקלטות הפרטי של ברגר.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
בזה אחר זה, ביצעה ברגר את להיטיה - ביניהם "תוך כדי תנועה", "בא והולך" ו"מחכה לו" - אך אלו לא הרגישו כמו מופע "המיטב של", אלא אלו שמגיעים ממקום אחר, פרטי יותר. עם ביצועים בסגנון "אנפלאגד", הסבירה ברגר איך "בא והולך" היה לדיאלוג עם עדי שרון, בן זוגה מזה 25 שנים ואב שני ילדיה, או איך "מחכה לו" קיבל חיים משלו כששרה אותו בכיכר החטופים. עם סיוע מגבריאל אייזנמן על התופים ושלומי מאיה על הקלידים, פתאום שירים אלו לא היו הלהיטים שמושמעים תכופות ברדיו, אלא שירים שנבנים מול עינינו צעד אחר צעד.
אחרי הפסקה קצרה, הזמינה לבמה ברגר את המוזיקאי תומר ישעיהו - מזמן כבר לא כוכב עולה, אלא שם שביסס את עצמו בסצנת האינדי. "פתאום אני מבין שאני מנגן וזה אקורד שלך", שיתף ישעיהו הנרגש את ברגר בהשפעתה עליו; "אנשים מבוגרים שבאים אליי ואומרים לי: 'גדלתי עלייך - זה מלחיץ'", צחקה - אבל לרגע אחד, "נפל האסימון" באולם עד כמה ברגר באמת מהותית לרוק הישראלי של 35 השנים האחרונות, ועד כמה היא לא פעם נלקחת כמובן מאליו.
השניים העניקו ביצוע עדין ל"עד הקצה" של ברגר, המשיכו לשניים משיריו של ישעיהו - "זמן פריז" (שגרם לברגר לספר על הפעם הראשונה ששמעה את השיר והתאהבה בו) ו"טוב לאדם" (שיר שאותו שחרר תחת פרויקט "הגל השני", אי שם בימי מגפת הקורונה) - וסיכמו עם שירה של המוזיקאית, "היי נהר", מאלבומה האחרון מ-2024. רוח האלתור הורגשה בכל הסקציה הזו (ישעיהו אף נפרד מהקהל ועזב את הבמה בשוגג מוקדם מהצפוי - וכמובן חזר), אך אלו העניקו להופעה תחושה אינטימית, כזו שנדמה שאבדה בעידן ההופעות הגרנדיוזיות.
ואם כבר בסממנים של המוזיקה המקומית שהיו ואינם, ברגר הזכירה גם שאמנות היא ביטוי עצמי, וככזו - היא לא פעם פוליטית. בעידן שהאמירה הפשוטה הזו מותקפת מכל עבר, כמה מרענן היה לשמוע שירים שלא מתנצלים על צידה האפל של החברה שלנו, מבוצעים בשיא האנרגיה - "וואלה יופי", שהוציאה ברגר במסגרת הפרויקט שלה עם בן זוגה, DNA; ו-"2007" ו"בומביי" האפוקליפטיים, שניהם נכתבו בשנת 2000, פרי עטו של מאיר גולדברג ("ארץ קטנה עם שפם"). אלו גם הדגימו עד כמה בעיות מסוימות נטועות חזק בתוכנו, לא משנה התקופה או האחראים עלינו.
"כל מה שמגדיר אותנו גם מגדר אותנו", אמרה המוזיקאית כשסיפרה איך התגלגלה לפתע ללימודי פסיכותרפיה בלב תקופת מגפת הקורונה - וכראוי לכך, עברה לשלב הסופי והאקלקטי של ההופעה, שכלל את הלהיטים "חמימות חולפת" ו"לא בוכה" (קאבר לשירה של יעל לוי); "עטופה ומוגנת", אותו הקדישה לכל האימהות - אלו שעודן ואלו שאינן (כולל אימה שלה, שנפטרה לפני כשנתיים); ו"תשלח לי שקט" - אותו שיר שהזניק את הקריירה שלה אי אז ב-1991, במסגרת להקת בלאגן, אותו ביצעה כדואט עם תומר ישעיהו.
בסופו של המופע, היה זה דווקא הקהל שהזכיר לברגר שחשוב לעצור ולנשום, כפי שביקשה ממנו מוקדם יותר. אם מוזיקה עדיין מצליחה להנחיל בליבנו דברים - אפילו קטנים - שיכולים לשנות את חיינו, אזי היא עדיין אפקטיבית, חיה ובועטת. על התזכורת הזו ראוי להודות לדנה ברגר.