בין הצלקות לבדיחות: עידן עמדי הוכיח למה ישראל כל כך אוהבת אותו
ב"קרוב", המופע האינטימי החדש שלו, נע הזמר האהוב בין שירת "בסבוסה" בבר תל-אביבי לזיכרונות מהחברים שלא חזרו מהמלחמה. בין כל אלו, בנה עמדי ערב מצחיק, כואב ונטול טיפת פוזה
יש אמנים שזקוקים למסכי ענק, זיקוקים, עשרים רקדנים ומעלית שתרים אותם מתוך הבמה. עידן עמדי צריך גיטרה, פסנתר, צ'לו ומישהו אחד בקהל שיסתכל לו בעיניים. את השאר הוא כבר יעשה לבד.
"זה כל כך כיף לבוא ולהופיע על הבמה האינטימית הזו אחרי כל כך הרבה במות גדולות", אמר אמש (ראשון) בתיאטרון האקספו שבתל אביב. אלא ש"קרוב", המופע החדש שלו, לא היה אינטימי רק מפני שהבמה קטנה וההרכב מצומצם. הוא היה אינטימי משום שעמדי לא הגיע כדי להיכנס לדמות של עידן עמדי - הוא פשוט הגיע: עם ההומור, הצלקות, ירושלים, החברים שאיבד והקול הזה שלא צריך להתאמץ כדי למלא אולם.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
במשך קצת יותר משעתיים, ביצע הזמר שירים כמו "סופרמן", "אז", "כאב של לוחמים", "חלק מהזמן", "בזמן האחרון" ו"ערב ערב", לצד פסנתרן, גיטריסט וצ'לנית מצוינים. דווקא ההרכב הנקי אפשר לשירים להתקרב עוד קצת: בלי שכבות שמכסות אותם ובלי עיבודים שצועקים "עכשיו תתרגשו". עמדי שר כמעט באותה טבעיות שבה הוא מדבר. אין אצלו מלחמה בשיר ואין תחרות מול התווים. הוא מניח את המילים בחלל ונותן להן לעבוד.
לפני "עדיין פרא" הוא דיבר על המרדף להיות חופשיים, להספיק ולחיות חזק. "כולנו רוצים להיות 'פרא'", הסביר, אבל אולי הפרא האמיתי נמצא דווקא ברגעים שבהם עוצרים, כואבים ומרגישים. זה יכול היה להישמע כמו משפט שמודפס על מחברת בכריכה קשה, אבל אצלו הוא קיבל משקל אחר. כי אחרי כל מה שעבר, עמדי כבר לא מדבר על כאב מבחוץ.
הוא סיפר על הצלקות הפיזיות ובעיקר על הנפשיות, ועל הפעם שבה חבריו החליטו שהגיע הזמן להוציא אותו מהבית. הם הגיעו לבר תל-אביבי חשוך, ואז אחד החברים ביקש מהדי.ג'יי. לנגן את "בסבוסה" כדי להרים את האווירה. "בסבוסה" - במקום שבו אפילו השולחנות כנראה לבשו שחור. באופן שבו עמדי מספר סיפור, הכאב והצחוק אינם מבטלים זה את זה. הם יושבים יחד על הבר ומזמינים עוד סיבוב. "הרע בחיים הוא קביים", הוא אמר, "אבל הוא יכול להיות גם כנפיים מופלאות".
והוא באמת מצחיק. כשאישה בקהל התעלפה והאולם כולו נדרך, עמדי שמר על קור רוח: "חבר'ה, אל תדאגו, יש לי את ההשפעה הזו על אנשים". כשהתאוששה, הוא הבטיח לה כרטיס חינם להופעה הבאה והתנצל. גם אחרי שחזר על משפט באנגלית והוסיף "לאלה מהפריפריה, אם צריך תרגום", הקהל צחק. אצל אמן אחר משפט כזה היה עלול להסתיים בישיבת חירום של מנהלי משברים. אצל עמדי הוא נשמע כמו עקיצה של הבחור מהשולחן ליד.
אבל הרגעים החזקים באמת הגיעו כשהוא דיבר על אלכסיי שמקלוב ז"ל, שנהרג בשבעה באוקטובר בזמן שחילץ בני ערובה בשדרות; על עקיבא יסינסקי ז"ל, שאהב מדפסות תלת-ממד ופיזיקה; על גבריאל בלום ז"ל, שאהב כדורסל ואופנועים; ועל אלירן יגר ז"ל, איש אדמה שאהב סוסים, טבע ואת ילדיו יותר מכול. הוא לא הפך אותם לסמלים. הוא סיפר על מי שהם היו. "אני מתגעגע אליהם כל יום", התוודה, "אני עדיין לומד לחיות עם זה".
במהלך הביצוע ל"אז", החלו אנשים מהקהל לעלות לבמה עם דגלים לזכר לוחמים שנפלו. כל אחד מסר לעמדי דגל של אדם שאהב, והוא פרש אותו והחזיק בו בזמן השיר. המחווה הזו המשיכה לאורך כל הערב. עמדי מכונה כבר תקופה "הגיבור של ישראל", אבל דווקא שם התברר שהחלק היפה בו הוא שהוא אינו מתנהל כמו פסל בכיכר. הוא איש של אנשים. אהבת הארץ אצלו אינה מגיעה עם נאום, אלא עם שמות, פנים וחיבוק למי שניגש.
בכל זאת, בתחילת המופע קטעי הקישור הכרונולוגיים תפסו מעט יותר מדי מקום. עמדי מספר מצוין, והסיפורים שלו בהחלט ראויים לבמה, אבל בשלב מסוים רציתי לומר לו: "עידן, נשמה, אנחנו איתך - עכשיו תן שיר".
למעריצים "קרוב" הוא מתנה - מי שמכיר רק כמה להיטים מההאזנה ברכב עשוי למצוא אותו ארוך ודברני יותר מהצפוי. אבל עמדי מחזיק את הבמה בלי טריקים ובלי גרם של פוזה, רק באמצעות קול, הומור וחיבור נדיר לקהל. הוא קרא למופע "קרוב". בצדק.
