גם בזמן אמת, פרינס היה אמן חד-פעמי. עשור אחרי מותו, זה מורגש עוד יותר
ה"Fאנקיות" של ג'יימס בראון, נגינת הגיטרה הווירטואוזית של ג'ימי הנדריקס, הנזילות המגדרית של דיוויד בואי - במהלך חייו, שאב פרינס השראות מכל אלו ויצר מהן דבר חדש ואחר לחלוטין, כמעט "חייזרי". עשור בדיוק אחרי מותו בטרם עת, עולם המוזיקה - והתרבות כלל - לא ראו עוד תופעה ייחודית כמו המוזיקאי המנוח. האם זה אי פעם ישתנה?
"ככוכב רוק הוא היה מושלם, אבל הוא היה יותר ממוזיקאי. הוא היה מיוחד", אמר המוזיקאי ג'ורג' קלינטון - מנהיג הלהקות פאנקדליק ופרלמנט ומחלוצי מוזיקת ה-Fאנק - כשנשאל השבוע על ידי מגזין "הגארדיאן" על זכרונותיו מהאיש שראה בו אליל, פרינס.
זה לא מובן מאליו שאליליך המוזיקליים רואים בך וירטואוז שלא נופל ואף מתעלה עליהם, אבל פרינס ככולו מעולם לא היה מובן מאליו. יוצר, כותב, מוזיקאי שמצטיין בנגינה על עשרות כלים - ובייחוד גיטרה חשמלית, קולנוען (חתרני משניתן לו הקרדיט), אייקון גאה (למרות יחסיו המורכבים עם קהילת הלהט"ב), אמן פורץ דרך, זיקית מוזיקלית, אניגמה - כל אלו ועוד יכולים לנסות ולהתחיל להגדיר את מי פרינס היה במהלך 57 שנותיו, אך האמת היא שהוא היה בעיקר חד-פעמי, וככזה, לא נכנע להגדרות רב-פעמיות. בעוד העולם ציין שלשום (שלישי) עשור בדיוק למותו בטרם עת, וכשכבר קשה למצוא את אותה ה"חד-פעמיות" שאפיינה אותו במוזיקאים בני דורנו, כשרונותיו של האמן הזה מורגשים עוד יותר.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
בן למשפחה מוזיקלית במיוחד ממיניאפוליס שבמינסוטה (אימו הייתה זמרת ג'אז, אביו פסנתרן מחונן), מוזיקה - כמיטב הקלישאה - זרמה בעורקיו של פרינס מינקותו. בגיל 7 כבר כתב יצירה שלמה על הפסנתר של אביו; מספר שנים לאחר מכן, כבר צפה ב"סנדק הסול" ג'יימס בראון בהופעה חיה וקיבל את הגיטרה הראשונה מאביו. בתיכון, היה חלק מנבחרת הכדורסל הבית-ספרית ובמקביל, רקד בלט בלהקה מקומית. בגיל 18 כבר היה לאמן עם חוזה הקלטות ואלבום ראשון. העיסוק הנרחב והכמעט אובססיבי של פרינס בתרבות וכל הנלווה לה לא רק הרחיקו אותו מילדותו הקשה - בצל אב מתעלל, גירושי הוריו הקשים מנשוא, מחלת האפליפסיה בה לקה וקשיים כלכליים - אלא הפכו לאמן האחר שהיה לימים, בין-תחומי, מדלג בין ענף תרבות אחד לאחר.
במובנים רבים, פרינס התפרץ לדלת פתוחה - שנות ה-80 היו עשור "חיובי יותר" מהכאוס ששרר בעשור הקודם. תחת ממשלתו של הנשיא רונלד רייגן, ארצות הברית ביקשה לחזור לזמנים פשוטים ושמרנים יותר, להלל את נפלאות הקפיטליזם האמריקאי ולהפוך לראשונה הכול - מסרטים ועד שירים - למוצר צריכה. בתקופה שבה נראות הייתה חזות הכול, הצבעוניות והמסתוריות הגדולה מהחיים של פרינס התאימה ככפפה לעידן החדש, ולתרבות הקליפים של ערוץ MTV. אלו הפכו את אלבומו השישי מ-1984, "Purple Rain", והסרט שנלווה לו לפריצתו הגדולה. עם להיטים כמו "Let's Get Crazy", "When Doves Cry" ושיר הנושא האלמותי ששודרו ב"ריפיט" ב-MTV, הפך פרינס לשם החם בעולם.
עדיין, המוזיקאי היה רחוק מלהתאים בתכניו לערכים הנדרשים של התקופה. איפה שמייקל ג'קסון הגיש פופ מלוטש ולא מזיק להמונים, מידה של מיניות מתפרצת, נזילות מגדרית, ביקורת חברתית-פוליטית, עיסוק מתמיד בשאלות תיאולוגיות (כמי שנצרות, על כל גווניה, תמיד הייתה חלק מהותי בחייו) וחספוס מסוים תמיד אכלסו את שיריו של פרינס. אין פלא "שבזכותו" - או יותר נכון, בעקבות אחד משיריו, "Darling Nikki" (שעסק במפורשות באוננות נשית) - זכינו למדבקת "Parental Advisory" הנודעת שתמצאו לרוב על אלבומי ראפ.
כמי שנמנע מהגדרה ברורה או פשוט לא כל כך הבין את הרצון בפוריטניות וסטגנציה, פרינס סירב להישאר במקום ולעשות את מה שחברות התקליטים רוצות ממנו, או אף את מה שמעריציו ציפו ממנו. כשהוא זונח מאחוריו את הפופיות המדבקת של "Purple Rain", החל המוזיקאי באחד מרצפי האלבומים הטובים ביותר של שנות ה-80, ואולי בכלל: "Around the World in a Day" מ-1985 הפסיכדלי והניסיוני; "Parade" מ-1986, שהניב את להיטו הגדול ביותר - "Kiss" - לצד עוד קצת פסיכדליה מהולה ב-Fאנק; "Sign o' the Times" מ-1987 - אולי ה"מגנום אופוס" שלו, Fאנק טהור וכתב אישום חמור נגד ההזנחה של הקהילה השחורה תחת שלטון רייגן; ו-"Lovesexy" מ-1988 ו"Batman" מ-1989 (פסקול נלווה לסרטו הנודע של טים ברטון באותו השם, אודות גיבור העל האהוב - ד"ע) - אלבומים שנשכחו במרוצת השנים אך מאתגרים באופן כמעט מושלם את הקונספט של מגדר ומין.
מנהליו ומעריציו התקשו לקבל את השינויים התכופים והמתריסים ביצירתו, ואכן פרינס מעולם לא שב לאותה תהילה עצומה שחווה ב-1984. במקום זאת, זכה למעמד של אדם שזר לתעשיית המוזיקה (ואולי לקיום האנושי בכלל), אך שככל הנראה מבין הרבה יותר בנושא משאי פעם נדע. האניגמטיות שלו - שאולי לעולם לא תפוענח - הפכה אותו לאגדה עוד בחייו, כשסיפורים על מפגשים מזדמנים איתו הפכו למיתוסים.
חשבו על מישהו כזה היום - האם טיילור סוויפט מתהדרת במסתוריות? האם אחרי שנים בתעשייה, ג'סטין ביבר מרגיש כמו אמן "חד-פעמי"? ככל הנראה שלא. אין הדבר בהכרח מעיד על איכות היצירה שלהם ושל אחרים, אבל הוא כן מעיד עד כמה מיוחד היה פרינס, וכמה נדירה האפשרות שנקבל - או שנכיל - עוד אמן כמוהו במהלך חיינו.
