תהילה או קללה? לא בטוח שהזכייה בפריצת השנה בגראמי היא בכלל בשורה טובה

שמונה אמנים מתמודדים על אחד הפרסים היוקרתיים בתעשיית המוזיקה, אבל בעוד אלה לנגלי וסיינה ספירו מסתמנות כמובילות, ההיסטוריה מזכירה שלא כל תגלית גדולה מצליחה להפוך לכוכב שמשאיר אחריו אימפקט אמיתי על תעשיית המוזיקה העולמית

צילום תמונה ראשית: PETROS, באדיבות יוניברסל מיוזיק ישראל
זמן צפייה: 03:44

יש פרסים שיכולים לשנות קריירה ברגע אחד - פרס האמן החדש הטוב ביותר של הגראמי הוא ללא ספק אחד מהם. במשך עשרות שנים הוא שימש חותמת איכות רשמית לאמנים בדרך לפסגה, אבל לצידו דבק גם מיתוס פחות מחמיא: קללת תגלית השנה. לא מעט אמנים שהוכתרו כהבטחה הגדולה של השנה התקשו לשחזר את ההצלחה, וחלקם אף נעלמו מהרדאר. כעת, לקראת טקס פרסי הגראמי ה-69 שיתקיים בפברואר 2027, שמונה מועמדים חולמים על הפסלון המוזהב. השאלה היא לא רק מי יזכה, אלא גם מי יצליח להוכיח שהרגע הגדול הוא רק תחילתה של קריירה ארוכה.

רשימת המועמדים השנה כוללת את זמרת הקאנטרי אלה לנגלי, הזמרת הבריטית סיינה ספירו, סלייטר, להקת גיס, הראפר דון טוליבר, רמי וולף, האחיות וומאק וההרכב אנג'ין דה פואטרין. למרות המגוון הסגנוני, נדמה כי המרוץ מתנקז לשתי מועמדות בולטות במיוחד, שמייצגות שתי דרכים שונות לחלוטין בדרך לצמרת.

אלה לנגלי בטקס פרסי "iHeartRadio"
אלה לנגלי בטקס פרסי "iHeartRadio" | צילום: Shutterstock; Reuters

לנגלי מגיעה למרוץ מעמדת כוח משמעותית מאוד. כוכבת הקאנטרי היא האמנית היחידה השנה שמועמדת בכל ארבע הקטגוריות המרכזיות של הטקס, הישג שממחיש עד כמה הצליחה לפרוץ את גבולות הז'אנר ולהפוך לשם מרכזי במיינסטרים האמריקאי, גם אם השם שלה לא מוכר מספיק עבור הקהל הישראלי. אלבומה "Dandelion" ולהיט הענק "Choosin' Texas" הפכו אותה לתופעה מסחרית, עם נתוני השמעות ומכירות מרשימים. לנגלי היא כבר לא רק הבטחה של ז'אנר הקאנטרי, אלא כוכבת שמצליחה להגיע לקהל רחב בהרבה.

מולה ניצבת ספירו, בת 21 בלבד, שכבר ביססה לעצמה מעמד של אחת ההבטחות המסקרנות בפופ הבריטי. אחרי שזכתה בתואר תגלית השנה בטקס ה-VMA האחרון, היא מגיעה לגראמי עם מומנטום ביקורתי משמעותי בזכות אלבום הבכורה שלה, "Visitor". הקול העוצמתי שלה, שמשלב סול, ג'אז ופופ, מעניק לה זהות מוזיקלית מובחנת בתקופה שבה לא מעט אמני פופ נשענים על הפקה אלקטרונית ואוטו-טיון. יש בה משהו שמזכיר את המסורת של זמרות בריטיות כמו אדל ואיימי ויינהאוס, לצד שמות עכשוויים יותר כמו אוליביה דין וריי (שמועמדות גם הן בקטגוריות אחרות בטקס הנחשק).

איימי ויינהאוס
איימי ויינהאוס | צילום: שאטרסטוק

היתרון של לנגלי הוא ההצלחה המסחרית והנוכחות המרשימה בקטגוריות המרכזיות; ספירו, לעומתה, מציעה זהות אמנותית מובחנת והערכה ביקורתית. הבחירה ביניהן עשויה לשקף גם את העדפות האקדמיה: האם היא תעדיף כוכבת שכבר כבשה את המיינסטרים, או קול ייחודי שהיא מאמינה שעוד ישפיע על המוזיקה בשנים הבאות?

מעניין לא פחות הוא שחלק מהמועמדים האחרים רחוקים מלהיות אמנים חדשים במובן המקובל. דון טוליבר, למשל, פעיל בתעשייה כמעט עשור, והספיק להוציא כבר חמישה אלבומי אולפן, בעוד שסלייטר פעילה משנת 2019 ושחררה כבר שלושה אלבומי אולפן ומיקסטייפ, ויצרה לעצמה חותמת המזוהה איתה. גם רמי וולף, גיס והאחיות וומאק כבר צברו ניסיון מוזיקלי משמעותי. הסיבה לכך היא שהגראמי אינו מגדיר "אמן חדש" בהכרח לפי מועד הוצאת השיר הראשון שלו, אלא מאפשר להכיר באמנים שהגיעו לפריצת הדרך המשמעותית שלהם רק בשנים האחרונות. כך, הקטגוריה הופכת לתחרות מעניינת בין כישרונות בתחילת דרכם ובין אומנים ותיקים שסוף-סוף זוכים להכרה רחבה.

אבל מעבר לזהות הזוכה, ישנה השאלה שמלווה את הקטגוריה כבר שנים: מה קורה אחרי הזכייה? כריסטופר קרוס ומילי ונילי הם שניים מהשמות המזוהים ביותר עם מיתוס קללת תגלית השנה. שניהם הגיעו לפסגות מסחריות יוצאות דופן, אך לא הצליחו לשמר את מעמדם לאורך זמן. כמובן שלא מדובר בקללה של ממש, ויש לא מעט זוכים שהפכו לכוכבי ענק (דוגמת מריה קארי, אוליביה רודריגו, הביטלס, בט מידלר, שריל קרואו, מארון 5 ורבים נוספים), אבל המיתוס ממשיך להדהד בתעשייה.

גם בשנים האחרונות אפשר למצוא דוגמאות שממחישות שזכייה בתואר לא בהכרח מבטיחה פריצה למעמד של כוכבות-על: אלסיה קארה (2018), סמארה ג'וי (2023) וויקטוריה מונה (2024) זכו כולן להכרה מצד האקדמיה, אך אף אחת מהן לא הפכה בעקבות הזכייה לשם מרכזי במיינסטרים המוזיקלי הבינלאומי. קארה נותרה רחוקה ממעמד כוכבות הפופ הגדולות, מונה ממשיכה לפעול בעיקר בזירת האר'נ'בי, וג'וי ביססה לעצמה קריירה מוערכת בעולם הג'אז. שלושתן אמנם ממשיכות ליצור ולהצליח בתחומן, אך הסיפורים שלהן ממחישים שהפסלון המוזהב לא תמיד מוביל לתהילה עולמית, ושלפעמים הוא פשוט נשאר רגע השיא של החשיפה הציבורית.

אולי, אם כן, אין כאן קללה, אלא מלכודת של ציפיות. ברגע שאמן זוכה בתואר תגלית השנה, הוא מפסיק להיות הבטחה, ומתחיל להיבחן ככוכב מבוסס. פתאום מצפים ממנו לשחזר את ההצלחה, להתעלות על אלבום הבכורה ולהוכיח שהפריצה שלו לא הייתה מקרית.

אלה לנגלי וסיינה ספירו מגיעות לטקס עם סיכויים משמעותיים לזכייה, וכל אחת מהן עשויה להפוך את הניצחון למקפצה לקריירה גדולה, כפי שקרה בעבר לבילי אייליש וצ'אפל רואן. אבל הפסלון הוא רק תחילתו של הסיפור. השאלה החשובה באמת לא תהיה מי תעמוד על הבמה בפברואר עם הפרס הנוצץ בידה, אלא מי תצליח להישאר רלוונטית גם בעוד חמש או 10 שנים. כי בעולם המוזיקה, הרבה יותר קל להפוך לתגלית של השנה מאשר להישאר תגלית של דור.