"כשחזרתי לארץ, התחלתי לחשוב יותר בעברית. זה חלחל גם למוזיקה"

רגע לאחר שחזר ארצה בשנת 2019, החיים של המוזיקאי אייל חי התפרקו לחלוטין. הזוגיות הארוכה שלו נגמרה, ההרכבים שלו בחו"ל התפרקו והוא הרגיש שהוא אבוד במדינה שהוא לא זוכר איך זה לחיות בה.

ב-2019, רגע לפני מגפת הקורונה, חי חזר להתגורר ישראל עם בת זוגו. המשבר והקושי שחק אותם, וגרם לשניים להיפרד. "ככה יצא שמהקורונה נזרקתי אחרי שנים של זוגיות ואחרי שכל חיי הבוגרים הייתי בעצם אמריקאי - היישר אל חיי הרווקות התל אביבית", הוא סיפר. "באותה תקופה היה לי אולפן משלי, מה שעוד יותר טשטש את הגבולות בין העבודה וחיי הלילה, בין הלבד ובין הרצון למצוא את המקום שלי בסצנה בארץ".

אייל חזר ארצה במחשבה שהוא הולך לשמר את ההרכבים הבינלאומיים שהקים לצד לייבל קטן שניהל עם חברים בניו יורק. בתחילת הדרך זה באמת עבד, וההרכב אף שחרר אלבום יחד עם רביעיית סקסופונים, שהתחיל לתפוס תאוצה ולהפוך לוויראלי, לפחות במונחי הג'אז. לאחר שנקבעה בישראל הופעות עם הזמרת אליטה מוזס ואפילו נרכשו כרטיסים טיסה ארצה למוזיקאים, הגיעה המגפה - ושינתה הכול. "ארבע שנים מאוחר יותר עשינו מופע איחוד בניו יורק של הרביעייה וזמרים מוכרים מהסצנה שם, בתקווה להחיות את ההרכב. הייתה אווירה של התחדשות, אבל כמה חודשים אחר כך הגיעה המלחמה - ושוב הכול נעצר", הוא מספר, ומוסיף שבתקופה האחרונה הוא מצליח להתמסר לעובדה שהוא נמצא בישראל: "אני מצליח לשחרר מהדברים שהיו, זה עוזר לי ליצור דברים חדשים".

למעט העברית, במה האלבום הזה שונה מקודמיו?
"כמעט את כולו הקלטתי והפקתי לבדי. זאת פעם ראשונה שאני עושה משהו כזה. גם ניגנתי על כל הכלים וגם קיבלתי לבד את כל ההחלטות על העיבודים, הסאונד וההפקה. אני חושב שיש בי משהו שתמיד מחפש את המקום הראשוני הזה כשאני יוצר מוזיקה חדשה. אולי בגלל זה אני נמשך שוב ושוב לכלים או לסגנונות שאני לא לגמרי שולט בהם".

הוא מודה ששירי האלבום החדש מרגישים כמו וידוי עבורו: "אולי זה כך בגלל שזו שפת האם שלי או בגלל שישראל היא מקום קטן, אולי באמת כי רמת החשיפה פה גבוהה יותר מכל דבר שעשיתי קודם. מבחינה מוזיקלית, זה אלבום עדין ופולקי יותר מהקודמים שלי. המוזיקה בו נשענת הרבה יותר על גיטרה אקוסטית ופסנתר, ופחות על תופים או ביטים. האסתטיקה הזאת מוסיפה לתחושה האינטימית שלו. השירים האלו נכתבו קודם כל לעצמי, בלי מחשבה שאולי אקליט אותם, כתרפיה וניסיון לעזור לי להבין את עצמי. הקלטתי אותם די בצורה בודדה, מינימלית ולא מלוטשת. הייתי רוצה להאמין שהאלבום הזה מרגיש כאילו אני משתף איזשהו דף מהיומן שלי. אמיתי, חשוף ולא ערוך".

כבר כשהיה בן 9, הוא הרגיש מיצוי. "אני חושב שהשתעממתי בעיקר כי לימדו אותי לנגן כמו תוכי - לקרוא תווים בלי להבין למה ומה אני מנגן", הוא נזכר. "אחי הגדול והמגניב, שהיה אז בתיכון, ניגן על גיטרה חשמלית, ואמר לי לנסות לנגן על סקסופון. זה היה נראה לי מגניב, אז עשיתי את זה. דרכו ודרך האנשים שפגשתי בדרך נחשפתי לג'אז, פאנק, רוק ואלתור. החיבור הזה גרם לנגינה שלי להיות משהו חי ונושם, ומאז לא עזבתי את זה".

כשלמד בברקלי (אוניברסיטה ציבורית בקליפורניה שנחשבת לאחת הטובות בעולם), הוקמה מחלקה מצומצמת של שני הרכב ג'אז. בשלב מסוים, פסנתרן-מלחין הג'אז והמחנך זוכה פרס הגראמי דנילו פרז הגיע למוסד האקדמי כדי לנהל את אותם הרכבים. פרז היה בעברו הפסנתרן של אגדת הג'אז ויין שורטר, מה שיצר באייל התרגשות גדולה לקראת המפגש עם אדם שעבד כל כך צמוד לאחד האיידולים שלו. "התחברנו מאוד מבחינה אישית ומוזיקלית כבר מהרגע הראשון באודישנים. אני חושב שלשנינו יש גישות די דומות לנגינה בהרכב, שכוללות איזשהו חיפוש של דינמיקה בין כל חברי ההרכב כל הזמן, ויש לנו גם הומור משותף", הוא מספר. "הופענו יחד כחלק מההרכבים האלה המון זמן בפסטיבלים בעולם ובבלו נואוט ניו יורק".

כשאייל היה קרוב לסוף לימודיו, פרז הזמין אותו לנגן איתו עם ההרכב שלו בבוסטון - מה שהוא מגדיר כאחת משיחות הטלפון המרגשות ביותר שקיבל בחייו. "בראש שלי הוא היה יכול להתקשר גם לשורטר אם הוא היה רוצה, אבל הוא בחר בי", הוא מספר בהתרגשות.

כשהוא עלה איתו לבמה, המוזיקאי הוותיק סימן לו מתי להתחיל לנגן - מבלי לקבוע דבר מראש. "ככה התחלנו כל סט - באלתור מוחלט שלקחנו כל פעם למקום אחר", הוא משתף. "זה בהחלט היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי המוזיקליים".