לזמרת הזו יש להיט שכל העולם מכיר - אבל האם היא בכלל ראויה להיות כוכבת?
בזמן שהיא מככבת במצעדים ברחבי העולם עם הלהיט הוויראלי "Nicole Kidman", אדלה מנסה להגיע לפסגת זמרות הפופ של ימינו. באלבום הבכורה שלה, "Prima", הזמרת הסלובקית מראה שהיא רוצה להיות כוכבת בסדר הגודל של ליידי גאגא, סברינה קרפנטר ואפילו מדונה, ואחרי שנים של עבודה קשה, נראה שזו בהחלט עשויה להשתלם לה – וכל זאת בדרך הייחודית שלה
אדלה לא רוצה להיות עוד זמרת – היא רוצה להיות כוכבת (או ליתר דיוק, המדונה הבאה), ונראה שהיא תעשה כמעט הכול כדי להגיע לשם. יש משהו כמעט נאיבי וילדותי באובססיה הזאת לכוכבות, אבל דווקא זה מה שהופך אותה למעניינת. אדלה לא מסתפקת בלהוציא מוזיקה טובה או למצוא את נישת הקהל שלה - היא רוצה את הבמה, את הגוף, את הכסף, את ההכרה ואת המבט של הקהל. היא רוצה שכולם יזכרו את השם שלה.
הסיפור של אדלה מתחיל רחוק למדי מהמקום שבו היא נמצאת עכשיו: היא נולדה וגדלה בסלובקיה, והגיעה לארצות הברית עם שאיפה להפוך לרקדנית ופרפורמרית. בהמשך היא השתתפה בתוכנית הריאליטי "The Debut: Dream Academy", אך הודחה ממנה ולא הפכה להיות חברה בקאטסאיי, להקת הבנות הכי חמה כיום במוזיקה. קל היה לראות בזה עוד דחייה במסלול של מי שמנסה לפרוץ לתעשיית הפופ, אבל בדיעבד נדמה כי אדלה הפכה את הדחייה הזאת למנוע שלה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אפילו השם של אלבום הבכורה שלה, "Prima", מרגיש כמו הצהרת כוונות. "פרימה" הוא קיצור של פרימה בלרינה, תואר הרקדנית הראשית בלהקת בלט, ובמקרה של אדלה הוא מרגיש כמעט כמו זימון: היא מתייגת את עצמה כפרימה הרבה לפני שהיא ממוקמת ככזו, בתקווה שהאלבום עצמו יהפוך אותה למה שהיא כבר מכריזה שהיא. במידה מסוימת, זה בדיוק מה שקרה עם האלבום, שהופך את אדלה מהזמרת הסלובקית שלא התקבלה לקאטסאיי לאחת מכוכבות הפופ המרעננות והמבטיחות של 2026. לא מפני שהיא הגיעה פתאום משום מקום, אלא להפך: מכיוון שהאלבום גורם לכל הדרך שעשתה עד אליו להיראות כמו חלק מתוכנית גדולה יותר.
אחרי שבשנה שעברה יצא האי.פי. שלה "The Provocateur", היה ברור שאדלה יודעת לייצר באנגרז, אבל ב"פרימה" היא סוף-סוף הצליחה למצוא את החותם האישי שלה: חותם של כוכבת פופ סלובקית שעבדה ועבדה, ספגה לא מעט דחיות, ולמדה בקפדנות את חוקי המשחק, וכעת היא מוכנה לעשות כמעט הכול כדי להגיע לפסגה. הדבר היפה באלבום הוא שהשאפתנות הזאת לא נשארת רק ברמת הפרסונה, היא הופכת לחומר שממנו עשויים השירים. ב-"KGB", השיר שפותח את האלבום, אדלה מספרת על העבודה הקשה שהשקיעה כבר מגיל צעיר, בין היתר בניסיון ללמוד אנגלית, ומגדירה את עצמה כמעין מרגלת של תרבות הפופ. מיד אחריו מגיע "Nicole Kidman", הלהיט על השחקנית זוכת האוסקר שהפך ויראלי בטיקטוק שכובש בתקופה האחרונה את המצעדים ברחבי העולם, שבו היא כבר נשמעת כמו מישהי שהחלום מתחיל להתגשם לה: במקום לדבר על הדרך אל הפסגה, היא מדברת על הגוף, על הפנטזיה ועל האופן שבו היא רוצה להיתפס ככוכב ולשמר את המעמד.
המעבר בין שני השירים מרגיש כמעט כמו מעבר בין שני שלבים בחייה. ב-"KGB" יש את הילדה שעובדת כדי להגיע לשם; וב-"Nicole Kidman" יש כבר אישה שמתחילה לחיות בתוך פנטזיה. אלא שהחלום הזה עדיין רחוק מלהיות מושלם, והעבודה הקשה רחוקה מלהסתיים. ב-"Therapy", השיר החשוף ביותר באלבום, אדלה ספק לוחשת-ספק שרה בקול צרוד על משפחה, געגועים לבית, על גברים עשירים ולבנים ועל תחושת ההחמצה שמגיעה עם הבחירה בקריירה. דווקא שם, מתברר כי המרדף אחר הפסגה גובה ממנה מחיר אישי.
במידה רבה, אדלה היא התלמידה המצטיינת של תרבות הפופ. היא מרפררת למדונה, ליידי גאגא ודסטניז צ'יילד, וכמעט בכל שיר אפשר למצוא ניואנסים של כל אחת מהן, אבל באופן מעניין, האלבום עדיין לא נשמע כמו אוסף חיקויים. ליתר דיוק, היא מסבירה את זה בשיר "Marijuana" בצורה די ישירה וחסרת כל סאבטקסט: היא רוצה שנסתכל עליה בתור המדונה הבאה, ולא כחקיינית שלה או של כל כוכבת פופ אחרת. וזה אולי אחד הדברים המעניינים ביותר ב"פרימה": אדלה אינה מנסה להעמיד פנים שהיא הגיעה משום מקום, היא יודעת בדיוק מי היו הנשים שהגיעו לפניה. היא מכירה את השפה, את הדימויים ואת המיתולוגיה של כוכבות הפופ, ומרכיבה מהם את הדמות שלה. אפילו ההחלטה שלא להגיש את עצמה לקטגוריית האמן החדש הטוב ביותר בגראמי, ככל הנראה, משום שהיא שחררה את האלבום תקופה קצרה לפני סיום מועד ההרשמה, והבינה כי הסיכויים שלה לזכות הם יחסית נמוכים, משתלבת בדמות הזאת. אפילו כשהיא אינה משתתפת במשחק, היא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של החוקים.
דבר אחד אפשר להגיד לזכותה של אדלה, והוא שהיא אינה מפחדת מעבודה קשה. וזה בדיוק מה שדור ה-Z אוהב בכוכבות הפופ שלו: בתרבות שנראית לכאורה כמו תרבות של הצלחה מיידית, כוכבות כמו טייט מקריי, סברינה קרפנטר, דואצ'י וסלייטר זוכות להכרה מיינסטרימית רק אחרי שנים של עבודה, התמדה ושכלול של הפרסונה והמוזיקה שלהן. אדלה היא אולי אחת הדוגמאות המובהקות ביותר למישהי שמסרבת להתייחס לעבודה הקשה כחלק המשעמם של הסיפור. אצלה, העבודה הקשה היא הסיפור עצמו.
ולמרות הכול, לאלבום יש גם מגבלה ברורה: אדלה היא לא כותבת גדולה במיוחד. היא יודעת לייצר להיטים, וגם השירים השקטים והמלודיים יותר ב"פרימה", כמו "Red Bottoms" ו-"Hitachi" נדבקים לראש – ואתם תמצאו את עצמכם מזמזמים אותם לאורך היום, למרות שהטקסט שלהם הוא לא בדיוק הדבר המתוחכם ביותר. אם משווים אותה ללנה דל ריי או לטיילור סוויפט, למשל, ברור שאדלה עדיין לא פועלת באותה רמה של עומק טקסטואלי.
אבל אולי ההשוואה עצמה היא דווקא חלק מהעניין: קשה לכתוב על אדלה בלי להשוות אותה לכוכבות פופ אחרות, משום שנדמה שהיא עצמה עובדת בתוך הספירה הזאת. היא עדיין נשענת על הנשים שהגיעו לפניה, על השירים שלהן, על הדימויים שלהן ועל המיתולוגיה שהן יצרו. יחד עם זאת, המהלך הסיפורי של האלבום מצוין. היא פותחת אותו בכמיהה להיות כוכבת פופ אמריקאית מלוטשת ונוצצת, אבל מבינה שכדי להצליח היא בכל זאת חייבת להביא משהו אותנטי ואחר, כמי ששונה בנוף של כוכבות הפופ האמריקאיות הקלאסיות.
הצעד הזה הופך את האלבום למעניין הרבה יותר מכפי שהוא עשוי להישמע בהאזנה ראשונה: הוא אינו בהכרח הוכחה לכך שאדלה כבר הגיעה לפסגה, אלא הוכחה לכך שהיא מבינה בדיוק מה צריך לעשות כדי להגיע לשם. אדלה רוצה להיות המדונה הבאה, ו"פרימה" הוא הרגע שבו היא מפסיקה רק לדבר על זה, ומתחילה לשכנע אותנו שהיא באמת יכולה להיות כזו.