בהופעתה בקיסריה, מוניקה סקס הוכיחה שגם אחרי כל השנים – היא עדיין יודעת לתת בראש

בשיר "הר של בייגלך", יהלי סובול ירד לקהל. הוא ממש עזב אמש (שבת) את הבמה הגדולה של אמפי קיסריה, והתחיל להסתובב בין חלק מ-5,000 האנשים שבאו למופע של מוניקה סקס, שמילאו אותו עד אפס מקום. הוא עצר ליד חלק, שר איתם. רוקסטאר על מלא, רק שאף אחד לא תפס אותו בכוח. אף אחת לא התנפלה עליו.

אנשים חייכו, התביישו לשיר, צחקו, פינו מקום. אף אחד אפילו לא צעק את קריאת הרוק'נ'רול האלמותית – "יהלי, תעשה לי ילד". כי לקהל הזה, ברובו, כבר יש ילד, אולי אפילו שניים, ייתכן שאפילו יותר. הם לא צריכים עוד, תודה רבה. גם סובול בעצמו כבר לא ילד, גם לא שאר חברי הלהקה – פיטר רוט, שחר אבן צור וספי אפרתי – אבל הם פה כדי לחגוג 30 שנה לאלבום הראשון והכה אלמותי שלהם, "פצעים ונשיקות". אלבום שכשהוא יצא, יש שהגדירו אותו מושלם. אחרים אמרו שהוא אבן דרך ברוק הישראלי. אני לא ידעתי בזמן אמת אם הוא כזה משמעותי. ידעתי שהוא ממש טוב, זה כן. ידעתי גם שאני אוהב אותו. הוא הרגיש צעיר. הייתי בן 17 כשהוא יצא, והרגשתי שאם רק אעבור לתל אביב, האלבום הזה יהיה סך החוויות שלי.

המופע חולק לשניים. החלק הראשון הוקדש לאותו אלבום אלמותי, שבוצע מתחילתו עד סופו, ולכן שיר הפתיחה היה השיר שלא מעט אנשים הכירו דרכו את הלהקה – "מכה אפורה", כמובן, שאלו מכם שקראו לעצמם "צעירים" בניינטיז זוכרים אותו גם כשיר הפתיחה של הסדרה "פלורנטין" האלמותית גם היא. אם אתם בני מתחת ל-30, כנראה שלא צפיתם בסדרה, אבל אם עברתם את גיל 35, כל דבר שקשור לניינטיז עולה לכם עכשיו לראש. הקהל שהגיע להופעה, שבני ה-30 הם הצעירים בו, היה כולו בטירוף כבר מהרגע שבו השיר התחיל. אם כולם כמוני, הם מיד נזכרים איפה הם היו כששמעו אותו לראשונה, מה קרה להם בשנים האלה שבין גיל 18 ל-25, השנים הכיפיות ומלאות הבלבול. עם מי הם יצאו, את מי הם רצו, מי שבר להם את הלב. דברים של רווקים צעירים.

הקהל, כאמור, לא צעיר. גם מי שממש אהב את "פצעים ונשיקות" כנראה כבר לא זוכר את כל המילים של כמה מהשירים. את "רקוויאם לבלונדינית", למשל, השיר האחרון באלבום, אין ממש מי ששר איתם. כשהשירים הם לא מהחזקים שלהם, הקהל יושב, לפחות עד כמה שבאמת אפשר לשבת בקיסריה.

רגע מילה על המקום הזה, אמפי קיסריה, שבו הלהקה הופיעה בפעם הראשונה בקריירה הארוכה שלה. מצד אחד, הבחירה בו להופעה כזו היא מכיוון שמדובר באחד המקומות הגדולים בארץ, שיכולים להכיל כ-5,000 איש – וכשהוא סולד אאוט, אי אפשר לפספס את הקהל. כל האווירה של המקום מגניבה, מעין פינק פלויד בפומפיי. מצד שני, לשבת פה זה לא ממש דבר נוח במיוחד, כי בסך הכל מדובר במדרגות, אז אין ברך שלא נוגעת בגב שנוגע בברך, וכן הלאה. כנראה שככה הרומאים אהבו לצפות בדברים בתיאטראות שלהם. הקהל פה, שחלקו הלא מבוטל ודאי סובל מכאבי גב של גיל 35 ומעלה, פחות נהנה מכך. גם לעמוד קשה, כי אין הרבה מקום, ולרקוד יש אפילו פחות מקום, וכשמתעייפים, ואנשים בגילנו בהחלט מתעייפים, לא כזה כיף לחזור לשבת. אז בגדול, זה היה מאוד תואם ללהקה – רוק'נ'רול, אבל בגילנו נשמח לשבת קצת יותר בנוח.

אחרי שכמעט כל שירי האלבום הראשון הסתיימו (את "נשבר" הם שמרו לסוף ההופעה), התחיל החלק השני של המופע. אני תוהה כמה כמוני לא חשבו שיש חלק שני. כמה אולי נאנחו כשעברה שעה, נגמר האלבום – והם הניחו, "הו, נשחרר את הבייביסיטר מוקדם הערב". אבל לא, יש עוד חלק, והוא ארוך ומגניב ממש. הלהקה שרה שירים מאלבומים אחרים, כשהראשון הוא "שנים חסומות". שיר שהוקלט שמונה שנים אחרי "פצעים ונשיקות", והבגרות שעולה ממנו בהחלט מורגשת: "שנים חסומות, שנים בלי רגש. שנים מהצד. מנותק". פתאום תל אביב לא כזו מגניבה.

ואחריו עוד שירים שמתקדמים בזמן, כמו "איש קש" הנפלא ו"מנגינה" שכבר מזמן הפך לשיר של בני 30 פלוס, והם מארחים איתם על הבמה את מאור כהן (ששר את "השכן") וירמי קפלן (שביצע את "הדפוק הזה", להיט ניינטיז ענק משלו), ויש גם מחרוזת שירי שנות ה-80, וכל הקהל יכול לחבק את עצמו ולנסוע בזמן לימים צעירים יותר, להיזכר כמה קפצנו. הנה, גם אחרי כל השנים, אנחנו עדיין קופצים.

בתיאור ההופעה באתר הלהקה נכתב שהקהל מורכב מ"אלו שליוו אותם מאז הניינטיז, אלה שגדלו על הלהקה, ואלו שעוד לא נולדו כשיצא האלבום, ומגלים אותו מחדש שוב ושוב". החלק האחרון נכון רק אם מדברים על צעירים שבאו עם ההורים שלהם, וכאלה יש לא מעט פה. המוזיקה עדיין מגניבה אותם, הווייב עדיין שם. כשאבן צור יורד בעצמו לקהל כדי לבצע את להיטו "עירומים", הוא מוריד חולצה – וכולם מתלהבים. המסכים המצוינים מקרינים אותו בזמן שהם לא מקרינים את תמונות חברי הלהקה מלפני 30 שנה. פיטר לוקח את עמדת התופים ונותן בראש, יהלי מרביץ על הגיטרה בהתלהבות. כולם מפרגנים לכולם. כולם שמחים להיות כאן, כולם מתרגשים שעברו 30 שנה.

המשפט "כמה עברנו" נשמע מהם שוב ושוב. הקהל הצעיר שבא עם ההורים עוד לא עבר הרבה (טוב, נחשיב להם את מגפת הקורונה ואת המלחמה), אבל הוא יעבור, ו"מכה אפורה" ימשיך להיות רלוונטי גם עבורו. גם כשאתה גולל בטיקטוק או עובד בסטארט-אפ מצליח, אתה עדיין צריך לשכור דירה, למצוא עבודה זמנית לא רצינית, אולי לחתום בלשכה. אולי למצוא איזה נושא לכתיבה, משהו מתוק, סיפור אהבה. איזה אלבום. רבאק, כנראה שהוא אכן משמעותי מאוד. יש מצב שמוניקה סקס היא אחת הלהקות האהובות עליי בישראל ולא ידעתי? יש מצב. גלה גלה שובאפ.