עברי לידר חגג עשרים שנות קריירה בקיסריה

ואז הגיע הרגע שבו עברי לידר טיפס במעלה המדרגות של אמפי קיסריה עד לבחורה נשואה, שהשאירה את הבעל בבית ובאה לבדה להופעה, ושעמדה במרחק שני מטרים ממני. הוא חיבק אותה ושר לה ישר לתוך האוזן את "קרוסלה", שנכתב בשירותים של היכל התרבות בתל אביב באמצע קונצרט של הפילהרמונית עם דניאל ברנבוים. אחר כך הוא הגיע ממש קרוב אלי, מהצד השני. זה קרה ב"הכוס הכחולה", מהלהיטים שמרימים את כל הקהל בישורת האחרונה של המופע, ושאותו שר כשהוא עובר בין השורות, עולה ויורד. הוא נעמד מטר ממני, חיבק מעריץ, ושר. הפה על אוטומט. העיניים מחפשות כל העת את דרכו בתוך הקהל אל המעריץ הבא.. המבט עליו מקרוב וכל כך צמוד, אישש בפעם המי יודע כמה את מה שהיה ברור כבר לפני עשרים שנה, בקיץ 1997, כש"לאונרדו" ו"תמיד אהבה" יצאו בזה אחר זה, שידרתי אותם ברדיו סטודנטים וראיתי אותו בשישי בלילה ב"מטרוק" בקיבוץ חצור, מלהיב קיבוצניקים שיכורים שבאו לדפוק את הראש. כבר אז היה ברור שעברי לידר הוא כוכב. אמש בקיסריה הסתבר שהוא טיפס עוד מדרגה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מה למדנו מהטריילר החדש של משחקי הכס?

אייל גולן במסר לתקשורת: "רדו לי מהחיים"

בהופעה אמש בקיסריה השיק לידר סיבוב הופעות קיצי חדש ואלבום הופעה חיה בקיסריה, שהוקלט במופע לפני שנתיים. המהלך הזה הגיע אחרי אלבום פחות בולט שלו עם עופר מאירי, שגם הושמע פחות ברדיו ממה שלידר היה רגיל בעבר. אבל הוא שם את כל זה בצד ובנה מופע מנצח, שריגש וסחף את הקהל לשיאים של התלהבות וסנטימנט. לצורך כך הוא לא בוחל באמצעים. כך למשל סיפר על אימו ניצולת השואה ועל בני דודים אבודים שלה שהתגלו בעקבות מסע שורשים לפולין. ואז ירד לקהל ולעיני האלפים פגש לראשונה פנים אל פנים את בת הדודה של אמו ואת ביתה ושר להם בהתרגשות את "זה לא אותו דבר". הקהל נמס. והרי ברור שיכול היה גם לפגוש אותם מאחורי הקלעים, אבל עצם הפומביות הפכה את האיחוד האמיתי של המשפחה לקטע סוחט דמעות, לבידור קיטשי, שהקהל הגיב לו ב"אווווו". לקראת סוף המופע הקריב לידר את "מישהו פעם", אחד משירים האהבה הגדולים שלו, לטובת הצעת נישואין מהקהל, בעוד קטע שהוא נטו בידור לצרכי רייטינג ואפיין עד היום בעיקר הופעות של כוכבי פופ ים תיכוני.

כי בשלב הזה של הקריירה, אחרי עשרים שנה, קופסה גדולה של להיטים ושורה של הצלחות והישגים אמנותיים וחברתיים-פוליטיים (ההשפעה שלו על קבלת הלהט"ב בחברה ניכרת), עברי לידר כבר נמצא במרוץ לפסגות חדשות, במטרה ברורה להגיע לקהלים חדשים, כשבדרך מותר גם קצת לא לראות בעיניים ולעשות דברים שעברי לידר הצעיר, זה שבגיל 21 עיבד יצירות לתזמורת וכתב את "מרי לנצח", אולי לא היה עושה.

מצד שני, לידר פתח את המופע עם התופים הרועמים של "הכל בוער" ו"ניסים", במפגן דרמטי של "בומים". אלה תופי המלחמה, המכנסים את השבט לקרב, לאירוע, למופע. לידר רוצה לתת בראש וישימו לב למה שיש לו להגיד. סביר להניח שיש לו בטן מלאה מבחינה פוליטית. אבל הוא לא רוצה לאבד קהל. ולכן, במקום לכתוב שירי מחאה ישירים ובועטים, הוא בוחר להתריס על ידי שירים בעלי משמעות כפולה, שבהם הבעירה והמלחמה יכולים להתפרש הן לצד של מערכות יחסים והן לצד הפוליטי. הרוק הנוקב שלו, עם אמירה מתריסה, חזר דרך שיר ההיפ-רוק "מזל טוב ישראל" בו ממלא הגיטריסט יונתן פריג' את תפקיד הראפר שמילא במקור מוקי. לא ברור מי מהמעריצים מקשיב למילים הסרקסטיות, אבל הן שם, וטוב שכך.

בהמשך התארח שלומי שבן עם דואט המלחמה והשכול "תרגיל בהתעוררות", כשלידר בתפקיד חוה אלברשטיין ונולד ביצוע טוב מאוד, עוצמתי, כמעט מהפנט, מרגש מעצם קיומו. חבילת הרוק הזו מעידה שללידר חשובה האמירה, גם אם היא לפעמים סמויה, מה שמחזק עוד יותר את מעמדו בחוגים הנכונים של הברנז'ה. עם שבן הוא ביצע גם את "אריק", שיר שפעם כל המדינה הכירה, ושר "אל תדבר על אריק" בלשון זכר. האלמנט הבידורי הגיע בסוף כשחילקו ביניהם את הקהל ושבן שאל "מי מזיין יותר טוב, עברי או אני?".

וכמובן שלידר זוהר כשמדובר בפופ ודאנס. "פרחה במרצדס" בגרסה שלו מרים את קיסריה באוויר, בדומה ל"בוא" שמסיים את המופע כהמנון כל-ישראלי. "האנשים החדשים" ו"מרי לנצח" מביאים את האלמנט המזרחי. ואת "הכוס הכחולה" ו"חולצת פסים" הוא שר בתוך הקהל, עובר בין השורות, מבקר כמעט בכל האמפי. וכמובן שהוא אלוף בבלדות פסנתר ושירי אהבה, מ"תמיד אהבה" דרך "האהבה הזאת שלנו", "ביום שמש" בביצוע מקסים, "מישהו פעם" ועד "זכיתי לאהוב" בהדרן, שבו ליווה אותו שלומי שבן ויובל דיין הצטרפה לדואט. דיין שרה עם לידר גם את "יותר כלום" ו"עד שתחזור", נתנה את המקסימום, אבל לא הייתה במיטבה, ונשמעה כאילו היא חולה וצרודה. כי היא אמורה להיות זמרת הרבה יותר טובה ממה שהפגינה אמש. רק בריאות.

ההרכב שליווה את לידר רץ איתו כבר כמה שנים ועשה עבודה טובה. הסקנד-דרייבר הוא הגיטריסט הדומיננטי יונתן פריג', שמציג גרסה ישראלית לסלאש. לצידו עדי גולדשטיין בקלידים, אריאל טוכמן בגיטרות, איתן רז בתופים ואלעד סיקל בבס. הם ניגנו טוב, אבל הייתה במופע הזה בעיה של עושר צליל. לעיתים הוא היה דל מדי ועם יותר מדי בס-תופים-חשמלית ופחות האחרים. אולי זה עניין של באלאנס, אבל האקוסטית של טוכמן נבלעה רוב הערב בחשמלית של פריג' ובקושי נשמעה. חבל, כי טוכמן גיטריסט מצוין וההחלטה שינגן אקוסטית במופע הזה ולא עוד גיטרה חשמלית, השפיעה על הסאונד הכללי. גם את הקלידים המלווים של גולדשטיין אפשר היה לקבל קצת יותר, ומעבר להכל היו כאן נאמברים שזעקו לליווי של רביעיית מיתרים, או לכל הפחות עוד קלידן.

מאז שנכנס למרכז המפה של המוסיקה הישראלית, עברי לידר עובד קשה כדי להעצים את מעמדו ככוכב פופ-רוק מוביל, ומתמודד מול כוחות גדולים ואיתנים לא פחות ממנו, דוגמת אביב גפן ועידן רייכל. אם ימשיך לבצע מהלכים נכונים כמו המופע אמש בקיסריה, שבו העניק לקהל שרשרת של ריגושים לצד שירים טובים ורוקנ'רול חזק (בגבולות המיינסטרים הידידותי), לידר הוא בהחלט מועמד ראוי להיות יום אחד, אולי, סוג של קונצנזוס לאומי. הרי שלמה ארצי יפרוש מתישהו. מישהו יצטרך להחליף אותו על המשבצת.