האב המייסד של הפופ הישראלי: מעמדו של צביקה פיק כאייקון תרבות רק ימשיך ויתחזק

אייקון התרבות המודרני נוצר במסגרת תהליכים חברתיים וטכנולוגיים שהתרחשו ב-150 השנים האחרונות – הופעתה של חברת המונים מתועשת ואנונימית, ובמקביל האצה ביכולותיה של תקשורת ההמונים. טכנולוגיות כמו ההקלטה המוזיקלית, הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט מאפשרות לשלוף פרט מתוך הקהל, לסמנו כ"כוכב", ולהעביר את חזותו וקולו ישירות אל הקהל הרחב. אייקון התרבות משמש בו-בזמן כמושא להערצה ולהזדהות: הוא מרשים, מיוחד ושונה מההמונים, לא כמו כולם, אבל בו-בזמן מבין אותנו בצורה יוצאת דופן, כאינדיבידואל לאינדיבידואל. הוא חודר ישר אל ליבנו, ואנו מרגישים אליו קרבה מיוחדת.

כתבות נוספות בתרבות ובידור:

• בנוכחות משפחה וחברים: צביקה פיק הובא למנוחות
• "בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותי": פרידה ממלך הפופ הישראלי

מודל הכוכבות הקלאסי, ששוכלל בעיקר בארצות-הברית ובריטניה, נקלט בצורה חלקית בלבד בתרבות הישראלית. רבים מהאייקונים המוזיקליים בישראל אופיינו לאורך השנים דווקא בעממיות ופשטות (לפחות למראית עין). ככל שאריק איינשטיין או עפרה חזה היממו את הקהל ביכולות שירה וביצוע יוצאות דופן, הדימוי הציבורי שלהם היה צנוע ונעדר יומרה. במדינה קטנה כמו ישראל, שבה ידוענים לא באמת יכולים לחיות בבועה מוגנת ומנותקת, זה די בלתי נמנע להיתקל בהם במכולת, בבית הכנסת או באצטדיון הכדורגל. כך, כמעט כל המוזיקאים המצליחים ויתרו מלכתחילה על הניסיון ליצור דימוי נישא ומורם מהעם. צביקה פיק היה דמות יוצאת דופן בהתעקשות לאמץ בכל זאת את המודל של כוכב הפופ הבינלאומי – נוצץ, מיסתורי וגדול מהחיים, מאופר וחייזרי, עם השפעות גלאם ודיסקו וצלילי סינתסייזר עתידניים. בתוך השדה הצעיר והמתגבש של הרוק הישראלי בשנות ה-70 זה לא תמיד התקבל בברכה.

כיליד פולין שהכשרתו המוזיקלית הגיעה מלימודי פסנתר קלאסיים, פיק לא לגמרי מצא את מקומו בסצנה הצברית השלטת, שייבאה את אווירת ה"תכלס", הצחוקים והקלילות של הלהקות הצבאיות אל תוך עולם הרוק. גם בשיא הצלחתו ככוכב פופ בשלהי שנות ה-70, היחס אל פיק היה מסויג ודו-ערכי: היה בו משהו מוזר, גלותי, יומרני וחסר הומור, אבל בו-בזמן לא מספיק רציני, לא מספיק "אותנטי". אם קשה למקם אותו במסגרת ההנגדה הפשטנית בין אשכנזים ומזרחים, זה בגלל שהזהות האירופאית והמתנשאת שלו הייתה כל כך רחוקה מהאשכנזיות הסחבקית-פלמ"חניקית עד שגם הוא, בדרכו, נתפס כאאוטסיידר, ודיבר אל לבבותיהם של רבים שהרגישו ניכור ביחס לתרבות ההגמונית (אין זה מקרה שהסינגל הראשון של זוהר ארגוב, "ילדה חיכיתי שנים", נשמע דומה יותר ללהיטים של פיק מאשר למוזיקה המזרחית של התקופה).

יומרתו של פיק לאיקוניות נתפסה במשך זמן רב כמגוחכת, והובילה לכינון ז'אנר שלם של "בדיחות צביקה פיק" שפרח בשנות ה-80 ("אדם עוצר את פיק ברחוב: 'צביקה פיק! אני מעריץ אותך! קניתי את האלבום החדש שלך!'; עונה לו פיק: 'אה, זה היית אתה'"). ואולם, עם זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון בשנת 1998 עם "דיווה", אותו הלחין פיק, התעורר עניין מחודש ביצירתו. החברה הישראלית השתנתה בזמן שחלף, נעשתה פתוחה יותר לפופ האקסטרווגנטי, הצבעוני והמוגזם שלו, והסכימה סוף סוף לקבלו כ"מאסטרו": אותו כינוי זר ויומרני שהוא אימץ לעצמו, תואר שמזוהה עם עולם התרבות הגבוהה האירופאית ומדגיש שוב את הריחוק של פיק מהעממיות הישראלית על גרסאותיה השונות. היום, כשבמוזיקה הישראלית בולטים כוכבי פופ בסגנון בינלאומי כסטטיק ובן אל ונועה קירל, השפעתו המוזיקלית והתרבותית של צביקה פיק ניכרת יותר מאי פעם. כאב המייסד של הפופ הישראלי, כנראה שמעמדו כאייקון תרבות רק ימשיך ויתחזק.

ד"ר נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית במחלקה לתרבות - יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר