גושן נתן את כל מה שג'סטין ביבר לא

נתן גושן היה יכול לשבת עכשיו עם גיטרה סדוקה באיזו דירה מעופשת בפלורנטין ולבכות שמאז השינוי ברדיו 88 כבר לא משמיעים את שירי הדיכאון עם הצליל האלטרנטיזי שהוא מוציא כבר כמה שנים ואף אחד לא באמת רוצה לשמוע, חוץ מכמה אניני טעם שמאזינים רק לאינדי איסלנדי או ללואו פיי מפיצ'פורק, ליילל על מר גורלו, להתמכר למשהו ובגיל 40 להתעורר ולהבין שבזבז את השנים הכי יפות ואת הכישרון שלו על אמת אישית שלא הצליח להגיע איתה באמת לקהל. אבל גושן בן 30 וכבר לפני שבע שנים הוא בחר להיות סינגר-סונגרייטר שעם אותה גיטרה סדוקה הופך לכוכב פופ לילדות בנות 14 (ואחיותיהן הגדולות ואימותיהן), שהתור שלהן בכניסה למועדון התיאטרון ביפו הגיע כמעט עד לדלת הכניסה לגלגלצ, בזמן שרמיקס ללהיט שלו באנגלית מככב במצעדים בחו"ל.

במופע ההשקה לאלבומו הרביעי כבר ברור לגמרי שגושן המופנם, החוזר בתשובה, שהתחיל ככותב שירים ללירן דנינו, הוא מכוכבי הפופ הבולטים בארץ. אם שמים לרגע בצד את המוזיקה שלו, שהיא לפעמים כל כך קיטשית, עד שרמי קלינשטיין התקשר בדאגה, מדובר בפרפורמר מצוין שכובש את הבמה ועף על הקהל ועל עצמו באנרגיות ועוצמות שמתחילות להזכיר את ירמי קפלן בימיו הגדולים. עם תנועות גוף, ידיים וראש שלמד מצפייה בראפרים וכוכבי היפ הופ, וכריזמה שגורמת לעיניים להידבק אליו, גושן הוא קראוד קונטרולר חזק, שהתגבר על מה ששלמה ארצי כינה פעם "סעיף הבושה", ועושה אהבה עם המעריצות שלו כמו שמעטים בארץ מעזים. עם עוד קצת אומץ הוא היה מבקש מהן להרים ידיים למעלה ונשכב על הקהל באוויר, מעשה גלעד כהנא. במקרה של גושן אפשר להבין מדוע הוא נמע. ספק אם היה יוצא משם בחתיכה אחת.

הצרחות והשירה של המעריצות לאורך רוב שלבי המופע, היוו רקע הולם לאמ.טי.וי מיינסטרים שמנגנת הלהקה של גושן, בהנהגת גלעד שמואלי, המתופף והמפיק שגרם לטאלנט של "טדי הפקות" להישמע יותר עברי מלידר ויותר רייכל מעידן. למשל "בואי בשלום" נשמע כמו חיקוי. "אחכה ללילה" הוא ממש רייכל לילדים, בייבי רייכל.

עיקר התפריט המוסיקלי נע בין פופ-רוק משויף עם ליווי אלקטרוני ("דור הסתלבט", "30"), בלדות המנוניות ("חיכיתי", "כל מה שיש לי"), שמזכירות עד כמה קהל צעיר צמא לז'אנר הזה, ועד לאר אנד בי שחור בואכה היפ הופ ב"ישנים", השיר הכי משמעותי באלבום החדש ואולי בכלל בקריירה של גושן עד כה. בטבעיות הוא ממשיך ממנו ללהיט הבינלאומי "Thinking About it" ונותן שואו מצוין כשהוא שר כמעט בתוך הקהל, קרוב, נוגע, נגיש.

הוא מרים את המעריצות עם "גבולות היגיון" ו"זה שלנו", ולפעמים זה משעשע, לראות אמן משתולל על הבמה וקהל היסטרי שמעריץ אותו, כשהחומר עצמו גובל בשטחיות. את "עדיין ריק" שכתב ללירן דנינו הוא מחזיר אליו הביתה ומחקה את הפלצטים של המקור. הליווי יפה, הפזמון הוא המנון, עוד המנון, בצליל של רוק. לשמחת המעריצות הוא שר את "נושבת באוויר" מהאלבום הראשון, בליווי פסנתר בלבד. זה שיר טוב שהמילים שלו מספרות את כל הסיפור של גושן: "האבא בשמיים הוא מחזיק את העולם, רק תדעי שהוא שומר עלייך גם / את לא תתני לי שקט וכלום לא יעזור, ונחכה לטוב שלא יחזור / והעט יהיה לי נשק וכלום אני לא מסתיר / ומקסימום אכתוב עלייך שיר". וסוף סוף הוא פותח בו את הקול ושר באמת כמו שהוא יודע.

אחרי בלדת פסנתר מגיעה בלדת גיטרה, "סערה", שיר שמעלה את רף האיכות שלו. כשמצרפים זה נוכחות בימתית של סטאר ששר בשקט וכל הקהל איתו במקהלה, מקבלים גושן שהוא יותר טוב ממה שהיה נדמה בתחילת המופע. ב"את באה אלי", שיר סתמי לגמרי, הוא עף על עצמו ומטפס על רמקולים. ב"איפה את", ביצוע חזק עם אנרגיות רוקיסטיות, מתבזבז על שיר בינוני. "מה אם נתנשק", משיאי המופע, זוכה לביט דאנסי ושירה שקטה ועוצמתית. גם ב"דברי איתי יותר" עם מהלך מלודי יפה ואנרגיות מתפרצות הוא מצליח לנצח, אבל בגבולות הטין-פופ, ועולה התחושה שהשירים שלו דומים מדי אחד לשני.

בהדרנים הוא משתולל, קורע את הבמה, עם "עוד", ונותן את ראפ חייו בלהיט החותם "26". יש לו את זה בגדול. הוא נותן לקהל את כל מה שג'סטין ביבר לא נתן בפארק, ומציג מועמדות לתואר אנריקה איגלסאס הישראלי. עכשיו נותר לקוות שכל העוצמות האלה יתחברו עתיד עם שירים קצת יותר בוגרים. אין עוררין על כך שנתן גושן הוא יוצר מוכשר שיודע לכתוב שירים יפים, באלבום הבא הוא צריך לעלות עוד מדרגה. בינתיים הוא ימשיך להטריף את המעריצות.