מיקה קרני: "כשיש את מוצארט ובאך, את לא חושבת שאת כוכבת"

הבחירה בכינור

"בחרתי לנגן בכינור כי אמא שלי, שהיתה מורה למוזיקה, ניגנה בכינור. ידעתי לנגן תווים מגיל ארבע והתחלתי לנגן בכינור בגיל שמונה. לאמא שלי היה כינור בתוך קופסת קטיפה ירוקה ומהממת מבפנים, בגלל זה רציתי לנגן בו, הוא היה כל כך יפה. אמא שלי ממש התנגדה לזה, היא לא רצתה שאנגן בכינור זה כי זה כלי שקשה מאוד לנגן עליו בניגוד לפסנתר, שאתה לוחץ על המקש ויוצא צליל. בסוף היא השתכנעה ובגיל שמונה התחלתי ללמוד לנגן עליו. ניגנתי מוזיקה קלאסית עד גיל 16, התאמנתי חמש שעות ביום. המלחין הקלאסי המועדף עלי הוא מוצארט כי הוא מרגש אותי באופן מיוחד. יש במוזיקה שלו המון עדינות והרמוניה, הוא מצליח להעביר קלילות בצורה מרגשת. יש המון שמחת חיים שמהולה בכאב במוזיקה שלו אבל הוא לא מתבכיין. כל מה שאני היום זה משם, מהמוזיקה הקלאסית. אני שרה כמו שאני מנגנת. ניגנתי בהמון הרכבים קאמריים ובתזמורות ואין לי ספק שכל מה שאני יודעת על מוזיקה זה משם. כל מה שאני היום זה בגלל העטיפה היפה של הכינור ועוד אומרים אל תסתכל בקנקן, אתה מבין?".

עוד במדור המוזיקה:

עילי בוטנר וילדי החוגג חוגגים עשור. ביקורת הופעה

Israel Calling: מתמודדי האירוויזיון עברו יום גיבוש בירושלים

יומולדת 60: טריוויה מוזיקלית על ריטה

לידת בני הבכור

"כל הלידות של הילדים שלי הן תחנות חשובות בזמן, אבל זה שהפכתי לאמא בגיל 17 וחצי עיצב מאוד את המשך החיים שלי, וזה קשור מאוד בכתיבת שירים ומוזיקה. הבן שלי, יותם, בן 32 וזה אומר שאני תיכף בת 50. הבן שלי הוא הנשמה שלי. הוא מקעקע בחסד והוא גם עושה מוזיקה אלקטרונית. כולי מלאה קעקועים שלו. הקעקוע הראשון שהוא עשה לי הוא סמל שכולל כמה דברים – סימן של השם שלי, מיקה מלכה, אז יש בו כתר. יש בו את המספר בגימטרייה של כל שמות הילדים שלי ביחד. יש סמן אפריקאי שמסמל רוח ואדמה. כל זה נמצא על האמה הפנימית ביד שלי".
מה היתרון בלהפוך להורה בגיל צעיר מאוד?
"לא שזה הגיע על ההתחלה אבל את לומדת לרצות בשביל מישהו אחר ולא בשבילך. ברגע שאת בנתינה כל הזמן זורמים דרכך דברים ואת לא נתקעת בדרך. כשאת רוצה לעזור רק לעצמך זה תמיד ייתקע. אני חושבת שכל השירים שלי מתעסקים בחיים. אני חיה מאוד והמוזיקה היא חלק מהחיים שלי. אני מאמינה שאת חייבת לחיות כדי לכתוב שירים. לא מספיק שתשבי באיזה חדר ותסתכלי על הנוף, את צריכה שיקרו לך דברים. אני חושבת שילדים זה השיעור הכי גדול בלימוד בחיים וללוות אותם בדרכים המעניינות שהן יבחרו ללכת בהן. זכיתי בחיים ואני הולכת בשש דרכים שונות עם ששת הילדים שלי. מבחינתי האמהות קודמת לכל".

בית הספר למוזיקה "רימון"

"לא תכננתי ללמוד ברימון. עבדתי שכל מיני עבודות מזדמנות ולא היה לי כיוון. הגעתי לרימון בגיל 20 אחרי שבחת העבודות שלי הייתי צריכה למסור תווים לאיזה גיטריסט שבדיוק היה ברימון. ראיתי שלט על הדלת שאומר שמועד ב' לבחינות כניסה ייערכו בעוד שבוע ובמקרה אמא שלי התקשרה אלי וסיפרתי לה על רימון. היא ישר עודדה אותי להירשם כדי שהחיים שלי יתפסו כיוון. היא אמרה לי שהיא ואבא שלי יממנו את הלימודים וכך היה. הלכתי לבחינות, התלהבו ממני ונכנסתי ללימודים. שרתי באודישן של השיר 'אישה' שכתב מתי כספי וביצעה במקור חני ליבנה. ניגנתי סולו עם הכינור והם אמרו שאין לי מה לעשות איתו בבית ספר אבל הם התלהבו ממני בתור זמרת".
מתי הבנת שאת יכולה גם לשיר?
"ברימון. עד היום אני לא חושבת שאני זמרת גדולה אבל אני יודעת להביע רגש במקום הנכון. ברימון התחלתי לכתוב ולהלחין שירים ברצינות, פרחתי שם. יכולתי לסיים אתה מסלול שלי בשנה וחצי כי היו לי הרבה פטורים בגלל הידע מהמוזיקה הקלאסית אבל נשארתי שם שלוש שנים. היה לי טוב שם והיו אנשים נפלאים מהמחזור שלי כמו דניאל סולומון, כפיר בן ליש, שרון עזריה, אריאל הורוביץ ומיטשל רוזן, שעליו נכתב השיר 'מיטשל'. היום הוא המנהל האקדמי של רימון והוא עדיין כמו בן משפחה עבורי. השנה אני חוגגת 25 שנה ליציאת האלבום הראשון שנכתב כשהייתי סטודנטית ברימון. אני מוציאה את האלבום מחדש ויהיה מופע עם 11 סטודנטים מצטיינים מרימון. ההופעות יתקיימו גם ברימון וגם בזאפה ויתארחו בהם דניאל סולומון וכפיר בן ליש".

מי הכי השפיע עליך ברימון?
"אני חושבת שכל מי שפגשתי שם השפיע עלי. יש כמובן את יהודה עדר שהיה מורה שלי ועזר לי עם כתיבת השירים. גם רמי קלינשטיין היה מורה שלי והוא זה ששכנע אותי לא לנסוע ללמוד מוזיקה בברקלי שבבוסטון אחרי שקיבלתי מלגה ללימודים שם. רמי אמר לי 'למה את נוסעת? את רוצה לנגן ג'אז כל החיים? תישארי בארץ ותעשי אלבום'. הוא השפיע עלי מאוד.
איך קיבלת את ההצלחה של "מיטשל"?
"אני לא ידעתי לעכל את ההצלחה. לא אהבתי שמזהים אותי ברחוב את התרגלתי לזה. כשאת מגיעה ממוזיקה קלאסית ששם יש את מוצארט ובאך, את אף פעם לא חושבת שאת כוכבת. כל מה שנלווה לעולם המוזיקה הקלה לא היה לי ברור, לא ידעתי לעכל את זה או להתנהל מול זה. לאט לאט הבנתי שמדובר באהבה ובסך הכל זה דבר חיובי. למדתי להתמודד עם זה ושזו עבודה. צריך כל הזמן לכתוב, לנגן ולהופיע. עשיתי הרבה דברים ואני הולכת בעקבות ההרשאה ולא הולכת לפי מה שמצליח היום. אם את הולכת בעקבות ההשראה את מגיעה למקומות מופלאים. הקשר לעולם היצירה ייקח אותך למקומות הכי בלתי צפויים שיש".

עולם היוגה

"עולם היוגה תופס חלק נכבד בחיים שלי. אמא שלי פעם תרגלה יוגה והיה לי ספר עם תמונות שרציתי ללמוד. התמזל מזלי וגרנו במושב אמירים, שם גרה גם המאסטר של איינגאר יוגה, רחל צ'ייני. אחרי שעשיתי איתה שיעור פרטי, לדעתי בשנת 2004, הצטרפתי לקבוצות שלה ומאז אני מתרגלת יוגה יום יום. היוגה עוזרת להשקיט את התודעה, שזה דבר חשוב מאוד בעולם המטורף שאנחנו חיים בו. היוגה מחברת אותי לגוף שלי ושומרת עלי. היא נותנת המון כוח מנטלי, אמונה בגוף ובעצמך, מחברת אותך לנשמה שלך. למדתי יוגה במשך שנה בוינגייט כדי שאוכל ללמדת יוגה ויש לי מספר מצומצם של תלמידים כי הזמן שלי מדוד. היוגה נותנת לי המון צניעות, שקט וחיבור לעצמי באופן הכי הבלתי אמצעי שקיים. כל מה שצריך זה מזרן ואפילו זה לא חובה. אני מקווה שהילדים שלי ייכנסו לעולם הזה. הבת הגדולה שלי מתרגלת יוגה מדי פעם ואני תמיד מזמינה את כל דיירי הבית לשיעור, למי שרוצה כמובן".

פונדקאות

"היו לי שנתיים עמוסות. התחתנתי עם בעלי, מאור, ולמאור לא היו ילדים ואני לא הצלחתי להיכנס להריון. הלכנו על מסלול פונדקאות בקייב ותוך כדי התהליך נכנסתי להריון בדרך נס. בעצם ילדתי את הבת הקטנה שלי, רומיה, כשהייתי בת 48. היא סוג של נס וכשהיא נולדה היה לה קול נמוך ומבט של תימנייה זקנה, לכן הכל התחבר לשם רומיה, רום השם. מיכאל נולד בתהליך פודנקאות והוא מתנה גדולה, זה עשה משהו לכולנו. יש לי ארבעה ילדים גדולים והם שמחו מאוד לקבל שני אחים חדשים, אי אפשר שלא להגיב בשמחה לדבר כזה. הם הכניסו כל כך הרבה אור ושמחה הביתה. עברנו הרבה ביחד, אני והילדים שלי – נישואים וגירושים מספר פעמים, והתקווה היא שאנחנו מקימים בית בריא ויציב, בעזרת השם".
במה שונה הפעם הזו מהפעמים הקודמות?
"יש שקט וביטחון שלא היו בפעמים הראשונות. יש נתינה במלוא מובן המילה שלא היתה בגילאים צעירים יותר. מצד שני, פיזית זה לפעמים קשה. כשהם חולים אני לא רואה הבדל מגיל 20 שלי ומהיום. אני עדיין היסטרית, לא זוכרת כלום ומאבדת את זה. חוסר שינה זו חוויה שונה הפעם, הגוף פחות אוהב לילות לבנים. היו לנו הרבה פחדים בכל מה שקשור לתהליך הפונדקאות. הפחד הגדול היה פחד רגשי אבל איך שהחזקתי את מיכאל על הידיים הכל עבר, כבר לא דאגתי מכלום. מבחינה זוגית זה לא קל, ילדים שזה תמיד גורם מפריע לזוגיות ואני מקווה שיהיו לנו את הכלים הזוגיים להתמודד עם זה ביחד. אני מזכירה לעצמי שזה עובר, הם גדלים, זה משהו שלא ידעתי להגיד לעצמי כשהייתי צעירה. היום אני יודעת שהכל יעבור".