עזבו את ליזו בשקט!

אנחנו חיים בעידן בו הזמרת ליזו שינתה מילה בעקבות לחץ ציבורי שהופעל עליה. השערורייה התורנית התרחשה אחרי שהזמרת האמריקאית שחררה את השיר החדש "Grrrls", בו היא השתמשה במילה "Spaz", ביטוי המתאר שיתוק או חולשת שרירים המקושרת לשיתוק מוחין. הציבור התרעם ובעקבות הלחץ ליזו התנצלה וחזרה לאולפן לשנות את המילה שתוארה כפוגענית.

כתבות נוספות:

• חמודה מתוקה: חמישה טיפים לשיר גאווה מוצלח

• אנה ויסי: "ההשתתפות במחזמר על השואה היה הדבר הכי חשוב שעשיתי בקריירה שלי"

• שוטי הנבואה: "לא יכולנו להמשיך יותר כי רבנו ממש, זה היה לא טוב"

המקרה הזה זרק אותי לאמירה של קובי אפללו שטען שגדל פה דור שמתחרה על הטקסט הנמוך ביותר והמטומטם ביותר. ההכללה של אפללו הגיעה אחרי הלינץ התקשורתי שעברו לאחרונה סטטיק ובן אל עם אנה זק בשיר "קוביות", שכלל את השורה "הבנים מראים את הקוביות והבנות חמות כמו עוגיות" ורשימת הטענות כלפי שירים ישראליים חדשים נמשכת ונמשכת. בתור אדם שצורך את המוזיקה הזו יש לי דבר אחד להגיד לכם – זה לא תפקידם של האומנים לגדל את הדור הבא. הם פה לעשות את האומנות שלהם והאחריות אם לצרוך אותם או לא נמצאת אצלכם.

אומנים הם דמויות ציבוריות אבל הם לא עובדי ציבור. הם אנשים עצמאיים שלא חיים על חשבון משלם המיסים והם רק עושים את האומנות שלהם. אפשר להתווכח האם לקרוא לזה אומנות, תרבות או מסחרה אבל לא משנה מה דעתי או דעתכם בנושא הזה – יש להם את הזכות להוציא את השירים האלה לעולם ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, פשוט תפסיקו להקשיב להם. אין שום סיבה שאומנים יתיישרו לפי מה שנראה לכם נכון או לא נכון והצורך לגרור אותם לכיכר העיר הוירטואלית ולצפות מהם לעשות את "הדבר הנכון" (לפי מה שאתם חושבים שהוא נכון) פשוט מיותר. לשם השוואה – אם תשבו במסעדה והמנות או השירות לא לטעמכם, סביר להניח שתסיימו את הארוחה ולא תחזרו אליה או לא תשאירו טיפ, אבל אתם לא באמת תיכנסו למטבח להתעמת עם השף או תושיבו את המלצר לשיחת יחסינו לאן.

אין שום חוק ששיר צריך להיות עטוף במסר מעצים או שתהיה לו אג'נדה, לפעמים שיר הוא רק שיר. את הפופ האמריקאי אנחנו צורכים כמו ג'אנק פוד אבל כשזה מגיע לעברית אנחנו רוצים שהפופ שלנו יהיה סופר פוד. עידן הפוליטיקלי קורקט הפך לצנזורה החדשה שאין לה מקום כשאומן עושה את האומנות שלו. לא כל שיר צריך ללמד בשיעורי ספרות לצד שירים של אלתרמן או רחל, לפעמים אנחנו רק רוצים ליהנות. אומנים הולכים על ביצים כדי לא להעליב קהילה כזו או אחרת. עידן המי טוב המוצדק מיועד בעיקר לגברים סקסיסטיים שלא יודעים איפה עובר הגבול אבל משפיע גם על הבחור המקסים, בעל ערכים וכבוד לנשים, שחושב פעמיים אם להתחיל עם בחורה בפאב. צריך למצוא את האיזון ואין מישהו שיגיד איפה הוא נמצא. כך גם עם האומנים – אם היצירה שלהם מייצגת את מה שהם רוצים להגיד, למה הם צריכים לחשוב פעמיים אם להגיד אותה? כך מתחילה צנזורה עצמית שעלולה להית הרסנית ומשתקת.

עם כל הכבוד לדאגה לנוער, ותמיד הם עלה התאנה כשבאים לשפוט את התכנים האלה, זה לא התפקיד של נועה קירל או אנה זק לגדל את הילדים שלכם. התכנים שהילדים ובני הנוער נתקלים בהם בטלפון הנייד שלהם הרבה יותר מדאיגים מזה. גם דודו פארוק לא המציא את הגלגל. הסלנג שלו דיבר את השפה של הנוער שמעשן נרגילה על הספסל השכונתי. הוא לא דרדר אותם לשום מקום אלא דיבר בשפה שהם ממילא מדברים בה. איפה שיש אומן מצליח יש קהל שכבר מדבר את השפה הזו. להזכירכם, גם את הביטלס האשימו בדרדור הנוער ומנעו מהם להופיע בישראל. אפילו את "המורדים", הטלנובלה הארגנטינאית מלפני 20 שנה, האשימו בהריסת התרבות של דור שלם ובסופו של דבר גדל פה דור שיודע לדבר גם ספרדית. לא דבר כל כך נורא, הא?

שלא תבינו לא נכון, אני לא חושב שכל ביקורת היא דבר מוטעה. אני יכול להבין ביקורות מסוימות כמו הביקורת על עומר אדם והשיר "קאקדילה" שעמוס בסטריאוטיפים על קהילה שלה. אני לא חושב שאדם התכוון לפגוע במישהו ובסופו של דבר הקהל ייקבע איפה נחצה הקו, אבל כשנתפסים על כל מילה זו כבר טרחנות. אגב, אם תתרגמו מילים משירים באנגלית לעברית ותשוו אותן לשירים ישראליים תגלו שהמצב בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות קשה הרבה יותר מישראל. לכל דור יש את השערוריות שלו. זוכרים שלפני 30 שנה יעל אבקסיס פתחה את המעיל בפרסומת לקסטרו וזה עורר הדים? היום צריך להגיד תודה שמישהי בכלל לובשת משהו בקליפים.

העולם מתקדם עם הגבולות שלוקחים אותנו קדימה. לא הכל נעשה בטוב טעם ולא הכל מצליח אבל צריך לאפשר לאומנים להתנסות ולבחון את הגבולות כל פעם מחדש מפני שהם אלה שלוקחים אותנו קדימה. אנחנו יכולים להעמיד פנים שהדורות הבאים ישבו על ספת הכנרת ויקראו שירים אל חיים נחמן ביאליק, אולי חלק קטן יעשה את זה, אבל זה לא סותר שבערב, כשהם ייצאו למסיבה, הם ינענעו את הישבן לצלילי ביונסה, אריאנה גרנדה או ניקי מינאז'. יש מקום לכולם, גם לפופ ישראלי שרק רוצה לעשות קצת פאן, וכדי שזה יקרה – שחררו את העניבה החונקת ותירגעו. קצת פרופורציות, זה בסך הכל שיר.