המופע של "איפה הילד" הוא מסע בזמן לשנות ה-90 הסוערות

"להקות טובות לא באמת מתפרקות אף פעם. הן רק לוקחות הפסקה", אמר פעם חמי רודנר, שגם כתב ש"אין רוקנ'רול בעברית" והתכוון לסממני הזוהר של תרבות הרוק. אבל אפילו היום, בעידן שבו הרוק הטהור הוא כבר הרבה שנים לא הז'אנר הכי מצליח במוסיקה הישראלית (בפארק הירקון הוא דווקא שולט הקיץ), הרוקנ'רול  הישראלי חי, קיים ובגילו המתקדם אפילו בועט, כמאמר הקלישאה. "איפה הילד", להקתו של רודנר, שחזרה לפעילות לפני תשע שנים והוציאה לאחרונה אלבום חדש, מציינת בימים אלה שלושים שנות רוקנ'רול בסיבוב הופעות מיוחד. ההופעה שלה ביום חמישי האחרון במועדון "בארבי" בתל אביב הראתה שהם נמצאים בתקופה מצוינת. מנגנים חזק, נשמעים נהדר, מחובקים על ידי הקהל והכי חשוב, מלוכדים חברתית. מדובר באחת מלהקות הרוק הפעילות הטובות בישראל כיום, אם לא הטובה שבהן.

רוקנ'רול הוא כיום תרבות מתבגרת. מוכיחות זאת הקיץ אירוסמית', גאנז נ' רוזס, רדיוהד ופיקסיז שנוחתות בישראל. גם ב"איפה הילד" הגיל הממוצע של חברי הלהקה - רודנר בשירה ובס, אסף שריג ואופיר בר-עמי בגיטרות ואסף מרוז בתופים - הוא 50 בדיוק. גם המעריצים שלהם, שמילאו את ה"בארבי", הם ברובם כבר הורים, שהילדים שלהם בטח מתלהבים מסטטיק ובן-אל תבורי. אבל כשהרביעייה שעל הבמה מתחברת לחשמל ופותחת עם נבואת הזעם של "אחד אלוהים", כולם כמו חוזרים במכונת זמן רבע מאה לאחור ו"בארבי" נדמה ל"רוקסן" המיתולוגי. מעריצות ומעריצים, שביום יום מנהלים קריירות ומגדלים משפחות, חוזרים בבת אחת לתיכון, מניפים ידיים, עוצמים עיניים, שרים את המילים ורוקדים. פה ושם גם נראו כאלה שהביאו איתם למופע את דור ההמשך, שיבינו מה אומר להורים שלהם צירוף המילים "זמן סוכר", שיר הנושא של האלבום הראשון המופתי, שמככב שני בהופעה.

"איפה הילד" הוקמה לפני 30 שנה בקיבוץ גבעת ברנר על ידי רודנר ושריג, והשיר השלישי במופע, "איפה הרוח", נכתב כבר אז. מיד אחריו הם סוגרים את המעגל עם "גוונים של זהוב", השיר שפותח את אלבומם החדש "מתוק בחשיכה" ונכתב על ידי רודנר על חזרתו של שריג לקיבוץ מגלות העיר הגדולה. שריג עצמו מקבל את הפוקוס עם "מסיבת התה של עליזה" מאלבום הבכורה, ושר כאב, מסתורין וטירוף שמתפתחים להמנון. הוא ובר-עמי, שני גיטריסטים מצוינים (הפוכים ביחסם לדת, שריג אתאיסט, בר-עמי חוזר בתשובה), זוהרים בנגינה שלהם במופע הזה, עם שתי חשמליות רועשות ומרגשות, ומחלקים ביניהם את התפקידים בצורה שמי שפחות מיומן מתקשה להבחין מי מנגן מה. גם מרוז בתופים מנגן אולי הכי טוב שניגן בקריירה. רודנר הוא כיום זמר הרבה יותר שלם, בוגר ורב הבעה, מבלי לאבד את הנשמה, החדות והעוצמה שאפיינו אותו בעבר.

ורודנר הוא גם מכותבי השירים הפוליטיים החשובים ברוק הישראלי. למשל השיר הבא במופע, "אני במצב", מחאה רועשת ובוגרת מאלבומם הקודם ("בני המאה העשרים"), בו הוא עף עם השירה על רקע ריף גיטרה מטריף עד לצעקה שמהדהדת ארוכות. מכאן הם נוחתים ל"הביאו את הסתיו", השיר הכי מושמע ברדיו בתולדות הלהקה, עם ביצוע שלא נמרח. אחריו עוד ממתק בדמות "לבן בחלום שחור" האפל שהקהל חולה עליו. ושוב שיר על המצב האפוקליפטי, "רגע לפני", שחותם את האלבום החדש, בביצוע חי ראשון שנמשך מעל לשש דקות. הקהל מאזין מבלי לאבד סבלנות ומקבל עוד שניים מהאלבום החדש: "מתוק נפלא" של בר-עמי ושיר הנושא "מתוק בחשיכה" של שריג. שניהם לא שרים מדויק, אבל האמת האישית שלהם חזקה ומנצחת גם את זה.

את רצף שירי האלבום החדש סוגר "היא אוהבת" בביצוע יפה שנחתם בשורה מ"עץ נורווגי" של הביטלס שהיווה לו השראה. "היא אוהבת" כבר נכנס לפלייליסט גלגלצ, אבל הקהל האיכותי של "איפה הילד" כנראה שומע תחנות אחרות ועדיין לא שר את המילים. לעומת זאת, כולם שרים את המילים של להיט פלייליסט נצחי אחר, "רק בשביל לקבל חיבוק", שזוכה לפתיחה ארוכה עם הגיטרות וביצוע נעים במיוחד. ומחיבוק לניתוק עם "אהובה הקטנה" של בר-עמי, שיר שהוא לא להיט רשמי אבל אין הופעה אמיתית של "איפה הילד" בלעדיו, כשהקהל מתחבר לפצע הדואב שבתוך השאון והיופי של הרוק.

עוד ברשת תרבות ובידור:

עד כמה אתם מכירים את גל גדות?

בחנו את עצמכם: מה אתם יודעים על גיבורות העל?

מכאן ועד הסוף מגיע רצף המנונים: "נפלת חזק" בו רודנר משתולל עם השירה וכמעט הכל מצלצל מושלם. "העצב שלה" שבו שריג שר יפה את הסי פארט ורודנר נפלא כשהוא עולה למעלה בפזמון האחרון. ב"השמיים הגבול" הבארבי קופץ באוויר ורוקד, כהכנה לדבר האמיתי, "מה שעובר עלי", בו הלהקה והקהל יחד בשיאם, והקיק האחרון "מישהו שומע אותי" שבו נדמה שהתקרה עולה בכמה סנטימטרים למעלה.

את ההדרנים הם פותחים עם "זוהי סדום", עוד שיר מחאה אפוקליפטי מבית מדרשו של רודנר. אחריו הם פותחים עוד ערוץ ומפגיזים עם "Atomic" של "בלונדי", שמתקבל יפה. ב"אמריקה קרובה", מנבואות הזעם החזקות של רודנר, הם משחררים סופית את הרסן ומתחרעים בביצוע ארוך, פסיכודלי וגועש. רודנר צועק "so fucking crazy!" פעם אחר פעם, בזמן שכולם משתוללים על הכלים, בסיומן של כמעט שעתיים בהן הגישו לקהל חבילת רוקנ'רול עוצמתית.

צילום תמונות: עירן רסלר