"אני לא מלבלבת אמנותית בוואקום – אני חייבת להרגיש את החיים פועמים וזזים"

את המוזיקאית גל דה פז מצאה המלחמה במקום לא שגרתי: מחד, אלבומה האחרון והצבעוני "Very That" סימן נקודת מפנה - ממוזיקה אלטרנטיבית אל עבר נגיעה בעולם הדראג והגלאם; מאידך, שירה "Bring Them Home", להעלאת המודעות לסוגיית החטופים, ממשיך להתנגן בכל עבר כל, עוד עשרות חטופים נותרו מוחזקים בידי חמאס בעזה.

ביום חמישי הבא (24 ביולי), תעלה דה פז על במת פסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים, שייפתח יומיים קודם לכן, עם המופע המיוחד "Drag De Paz", שישלב מונולוגים, ריקוד, שירה ושיח על מיניות וחופש, עם הופעות אורח מצד מלכות הדראג סוזי בום, קריסטינה פוקס וסלין לה דיווין. לרגל הופעתה, קיימנו עימה ריאיון מיוחד על הניגודיות בקריירה שלה, על הצד החדש שהאהבה לדראג מוציאה ממנה והחיבור הרגשי לליידי גאגא.

איך הגעת לקיים מופע כל כך מיוחד?
"אני אוהבת ומעריצה דראג שנים על גבי שנים – הרבה לפני שאנשים ראו את "המרוץ לדראג של רופול' - וכשזה תפס תאוצה, נכנסתי לזה אפילו יותר. אני מסתגרת כשאני כותבת אלבום, אני פחות כותבת בחיי היום-יום. יש לי הפרעות קשב חמורות ואני צריכה משהו ברקע – ורופול היה ברקע כל הזמן. משהו פתאום בתעופה העצמית, להיות מי שאני, היצירתיות, עולם הצבעים, החופש, הביטוי העצמי – תפס אותי. החלטתי שזה גם שיתוף פעולה בין מוזיקה לעולם הדראג, שבעיניי לא קורה מספיק בארץ, אז להביא את מלכות הדראג בקליפים בשיא המלחמה או בהופעה – זה המקום שלי לצאת בהצהרה מסוימת. לא צריכים מלכות דראג אנטישמיות מחו"ל ולא צריך שיגידו לנו 'פינקוושינג' או 'קווירים עבור פלסטין'. כל אלבום שלי נוגע בתקופה מסוימת בחיים שלי, אז אני בטוחה שיהיו כאלו שזה יהיה מוזר להם שזה לא אלבום 'רגיל', אבל זה גם חלק ממני. למרות שיש לי הרבה חברות בתחום, כשפסטיבל 'מנופים' פנה אליי - נאלצתי לבחור שלוש מלכות דראג, ואלו מי שנבחרו. אני מעריכה את האמנות שלהן ואני רוצה להנגיש את זה לקהל הישראלי כשזה עדיין לא באמת נמצא במיינסטרים, אז זו הזדמנות. לא שאני 'מיינסטרים' במיוחד (צוחקת), אבל זה אומר הכול".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• מארינה מקסימיליאן עולה למאבק: "יש לי אחריות, אפשר להציל חיים"

• שנה אחרי ירידת "תרגיע": לארי דיוויד חוזר בפרויקט מפתיע במיוחד

• הסרט המקסים הזה יכבוש כל ציניקן, אבל אין ישראלי שהוא לא יצבוט לו את הלב

אנחנו בתקופה שמרנית למדי – בארץ ובעולם – רחוקה מהנושאים שאת עוסקת בהם במופע. האם דווקא זה גורם לך להעז יותר יצירתית?
"תמיד הייתי בן אדם שיוצא מאזור נוחות ומעז – זה פשוט מגיע ממקומות אחרים. זה נותן ביטוי לצד שקיים בי שהמוזיקה שיצרתי לפני כן לא ביטאה את זה. אני גם חושבת שדראג הוא באמת לכולם – הוא נותן לאנשים להעז ולהיות חופשי. זה מתחבר לאחד הדברים שאני אוהבת בעולם הזה – לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, זה תמיד חשוב. זה גם גרם לי להתחבר לצד ה'Hyper Feminine' שלי ('צד נשי מוגבר', ד"ע). המלתחה שלי התחילה לעבור משחור למאוד ורוד, ומה בעצם אנחנו צריכים לעשות כאמנים אם לא להתחדש כל הזמן?".

כמעט שנתיים חלפו מאז שכתבת את "Bring Them Home" למען החזרת החטופים, שהפך כבר מזמן לחלק מההפגנות והקריאה המתמשכת להשיבם. איך הכול התחיל? את מסתכלת כיום אחרת על השיר?
"במשך תקופה זה היה השיר היחידי שאני מנגנת. את העבודה על 'Very That' התחלתי לפני שפרצה המלחמה, וכשהכול פרץ פתאום לא יכולנו באמת לעשות שום דבר, לא היו לכך כוחות. באחד הימים שחזרתי מארוחה אצל אמא שלי והחדשות היו פתוחות כמו תמיד בטלוויזיה, הייתי בעומס של אינפורמציה. פשוט התיישבתי ליד הפסנתר והשיר יצא ממני בשלמותו, כמו בסצנה ההוליוודית הכי לא אמינה שיש, מעין חוויה חוץ-גופית. בכיתי מלא. אמרתי לשותף שלי שאנחנו חייבים לעשות עם זה משהו דווקא עכשיו, כי אני מופיעה בדרך כלל באנגלית – וככה זה קרה. הלכנו להקליט את זה על הפסנתר הכי שבור שיש, עם אפס מניירות -  הכול בשביל להעביר את המסר. זה השיר הכי חשוב שכתבתי בחיי".

לדבריה של דה פז, היא הופיעה עם השיר בסיטואציות קשות מאוד, אבל לדעתה זה מה שאמנים צריכים לעשות. "אלמלא מבקשים ממני שלא, אני מבצעת את השיר בכל הופעה. כל הזמן שאנחנו פה והם שם – חייבים לחשוב על זה", אמרה. "גם לי לא נוח לשיר את זה כל כך הרבה זמן. הייתי מתה להפסיק לשיר אותו, במיוחד כשיש לי את העצב והתסכול הזה. אני מחכה ליום שהשיר הזה יתייתר, הוא רודף אותי, אבל אני חייבת להמשיך, לא להתעלם ולנרמל את המצב".

דה פה מספרת כי היא עדיין מתרכזת באלבומה האחרון. "אני אמורה לעבוד על האלבום הבא שלי, אבל אני לא מלבלבת אמנותית במצבי ריק – אני חייבת להרגיש את החיים פועמים וזזים", הסבירה. "היה אמור להיות לי יום כתיבה שלא התרחש בגלל המלחמה מול איראן. אני כן כותבת את האלבום הבא כמעין המשכיות לקודמו. אני קצת רוצה להמשיך גם עם סיבובי הופעות באירופה, מה שהיה לפני המלחמה הזו, גם בארה"ב, ובחלומותיי אני בכלל גם כותבת אלבום חדש ל'דה פז בנד'. אבל בפועל, כעת? אני יושבת, תוהה ורואה 'דראג רייס' - טיפה להיטען שנייה".

שאלה קצת אחרת לסיום – יש אמן או שיר שאת פונה אליו בעתות משבר שכאלו?
"אם להיות כנה, כשאני לא מתעסקת במה שאני יוצרת, אני לא כל כך שומעת מוזיקה. אני מלמדת גם הלחנה, אז היום שלי מפוצץ במוזיקה שלי או של אחרים. מוזיקה זה דבר מאוד אמוציונלי עבורי, אז כעת אני פחות שם אלא אם אני מעדיפה לראות משהו שראיתי כבר 800 פעם. האמת היא שיוצא לי לשמוע דברים של עצמי לפעמים – לא כי אני חושבת שאני האמנית הכי טובה בעולם חלילה, אלא כדי לזכור שכאמנים אנחנו צמיד זזים קדימה. מעין לחזור אחורה ולזכור מה כן עשיתי – כמו עידוד. הרי נורא קל לשכוח מה עשית. בכללי, יש את ה'אולד סקול' שלי, שזה ארית'ה פרנקלין, פול סיימון, קרול קינג. אני שומעת המון אר'נ'בי, קאנטרי, סול. מכל האמנים של התקופה הנוכחית, הכי מדברת אליי היא ליידי גאגא – משהו במוזיקה שלה, משהו בה, מדבר אליי מאוד".