יהודייה בת 20 עם קול מעידן אחר: למה ג'ן זי משתגע על סיינה ספירו?
היא גדלה בבית יהודי בלונדון על פרנק סינטרה ונינה סימון, כמעט איבדה את הקול שהפך לסימן ההיכר שלה, והתפוצצה דווקא במקום הכי לא צפוי עבור בלדות פסנתר מיושנות - טיקטוק. עם מיליארדי צפיות, אלבום בכורה מצליח, קשר ישראלי מפתיע והשוואות בלתי פוסקות לאדל, איימי ויינהאוס ולנה דל ריי, הגיע הזמן להכיר את סיינה ספירו, הצעירה שהצליחה לגרום לדור שלם להתאהב מחדש במוזיקה של פעם
יש סיכוי לא רע שכבר שמעתם את סיינה ספירו, גם אם עדיין אין לכם מושג מי היא. אולי ברקע של סטורי על פרידה בטיקטוק, אולי במונטאז' נוסטלגי שמישהו הכין לבת זוגו, ואולי דרך "Die On This Hill", הבלדה שהפכה בתוך חודשים משיר של זמרת בריטית צעירה ולא מוכרת לאחד הלהיטים הגדולים של השנה. אלא שאם מנטרלים לרגע את האלגוריתם ופשוט מקשיבים לקול שלה, משהו לא מסתדר: קשה להאמין שהקול הגדול, המחוספס והדרמטי הזה שייך לבחורה שתחגוג בסוף החודש את יום הולדתה ה-21.
זו בדיוק הסתירה שהופכת את ספירו לאחת התופעות המסקרנות ביותר בפופ כרגע. היא כוכבת שנולדה בעידן הטיקטוק, אבל כמעט כל מה שהיא עושה מביט לאחור: פסנתרים, כלי מיתר, ג'אז וסול, שיער נפוח ואייליינר משנות ה-60, ובעיקר בלדות שמסרבות להתנצל על כך שהן גדולות, איטיות ומלודרמטיות. המהדורה הבריטית של עיתון התרבות הנחשב "רולינג סטון" הציב אותה באותו גל בריטי של ריי ואוליביה דין, אבל ההשוואות שרודפות אותה אפילו גדולות יותר: אדל, איימי ויינהאוס ולנה דל ריי. היא עוד רגע בת 21, אבל נשמעת לפעמים כאילו מישהו שלף אותה ממועדון לונדוני לפני 50 שנה ופשוט הניח אותה בימינו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כדי להבין מאיפה הקול הזה הגיע, צריך לחזור לבית שבו ספירו גדלה בלונדון. אביה, גלן ספירו, הוא תכשיטן בריטי מוכר, אבל עבור סיינה הוא היה קודם כול האיש שהכיר לה את המוזיקה שהיא עדיין נושאת איתה. בבית התנגנו פרנק סינטרה לצד נינה סימון, אטה ג'יימס, ארית'ה פרנקלין ומרווין גיי. ספירו סיפרה שהמוזיקה של הדור של אביה הפכה מבחינתה למעשה ל"מוזיקת הפופ" שעליה גדלה, ושהיא הייתה יושבת ומנסה לחקות את הדרך שבה הזמרים האלה השתמשו בקול שלהם. יותר מכל, היא חוזרת לסינטרה ולרעיון ששירה אינה תצוגת יכולת, אלא דרך לספר סיפור.
זה גם המקום שבו נכנס פרט ביוגרפי שפחות מוכר למי שפגש אותה רק דרך הטיקטוק: ספירו מגיעה ממשפחה בריטית-יהודית. הזהות היהודית אינה נושא מרכזי בשירים שלה והיא גם אינה בונה סביבה את הדמות הציבורית שלה, ולכן אין סיבה להמציא לה קשר אמנותי ליהדות שלא קיים, אבל היא חלק מהרקע שממנו הגיעה. גם בהמשך הדרך נוצר חיבור ישראלי מעניין: אחד האנשים המשמעותיים ביצירה שלה הוא המוזיקאי והמפיק הישראלי עומר פדי, שכתב איתה ועם מייקל פולאק את "Die On This Hill", והמשיך לעבוד איתה על חומרים נוספים.
ספירו התחילה לכתוב שירים כבר בגיל 10. בהמשך הגיעו לימודי מוזיקה ב-"East London Arts & Music", קאברים שהעלתה לרשת וההחלטה לעזוב את מסגרת הלימודים בגיל 16 ולהמר על קריירה מקצועית בתחום. עוד לפני שהוציאה שיר רשמי אחד, הקאברים שלה כבר עוררו את אותה תגובה שחוזרת סביבה עד היום: איך יכול להיות שמישהי כל כך צעירה נשמעת ככה? "Vevo" (רשת סרטוני המוזיקה הגדולה בעולם, המרכזת קליפים רשמיים ומאומתים של אמנים מכל הז'אנרים) מספרים שהיא העלתה גרסאות לשירים של אמנים שנעו מפרנק אושן וטמס ועד מייקל ג'קסון ואדית פיאף - וכבר בתגובות התחילו לצוץ השמות אדל ואיימי ויינהאוס.
אבל מאחורי אחד הדברים שהופכים את הקול שלה לכל כך מזוהה, מסתתר סיפור הרבה פחות זוהר. לספירו יש קשריות במיתרי הקול ((מעין יבלות המופיעים במיתרי הקול בעקקבות מאמץ קולי ארוך), שאובחנו רשמית רק בשנים האחרונות, אף שהיא מעריכה שהיו שם עוד מילדות. הן מעניקות לקול שלה חלק מאותו חספוס ושבר שמופיעים בקצות המשפטים, אבל המחיר היה כבד: לדבריה, בשלב מסוים היא לא דיברה במשך קרוב לשנה. היא נאלצה לעבור תקופות ארוכות של מנוחה קולית, ולפני ואחרי הופעות היו ימים שבהם לא דיברה כלל. באופן כמעט אבסורדי, הבעיה שאיימה על היכולת שלה לשיר הפכה גם לחלק מהצליל שבגללו אי אפשר להתבלבל בינה ובין זמרות אחרות.
"MAYBE." גם חשוב לסיפור, אך מסיבה אחרת: הוא מאפשר להבין שספירו לא נולדה עם "Die On This Hill". הסינגל הראשון שלה, "Need Me", יצא במאי 2024, ואחריו הגיע "MAYBE." והאי.פי. הראשון שלה, "Sink Now, Swim Later". בשלב הזה היא כבר הייתה הבטחה רצינית: מגזין הבידור "NME" כתב עליה בתחילת 2025, כשהייתה בת 19, והגדיר אותה כזמרת סול-פופ שצמחה מתוך קאברים ויראליים בטיקטוק, וכבר אז היו לה יותר משני מיליון מאזינים חודשיים בספוטיפיי ומעריצים כמו SZA ופיניאס.
ואז הגיע "You Stole The Show", וההבטחה התחילה להפוך לתופעה. השיר התפשט בטיקטוק והכניס את הקול שלה לעוד ועוד פידים, אבל הוא היה בעיקר הקדמה למה שקרה אחריו. באוקטובר האחרון, היא הוציאה את "Die On This Hill", והמסלול שלה השתנה לחלוטין.
אפילו הסיפור מאחורי "Die On This Hill" נשמע קצת כמו סיכום מושלם של ספירו. היא בכלל ניסתה ללמוד לנגן את "Bohemian Rhapsody" של קווין בפסנתר, ללא הצלחה. האקורדים שהיא ניגנה היו לא נכונים, אבל משהו בהם מצא חן בעיניה: היא סידרה אותם מחדש, חזרה עליהם והתחילה לכתוב מעליהם רעיון שכבר הסתובב לה בראש. למחרת נכנסה לאולפן עם עומר פדי ומייקל פולאק, שאותם פגשה אז לראשונה, והשלושה סיימו את השיר.
אבל גם אז הוא כמעט לא נשמע כמו הלהיט שאנחנו מכירים. ספירו ניסתה במשך חודשים לקחת אותו לכיוונים אחרים, מהירים ומלאים יותר. בסופו של דבר, דווקא החזרה לפסנתר ולבלדה החשופה הייתה זו ששחררה אותו. זה פרט קטן שמסביר משהו גדול יותר על הקריירה שלה: ברגע שבו היא הפסיקה לנסות לגרום לשיר להישמע עכשווי יותר, הוא הפך לשיר שהדור העכשווי לא הצליח להפסיק לשמוע.
ואז מגיעה השאלה שבאמת הופכת את ספירו למעניינת: למה דווקא ג'ן זי? מגזין "ELLE" מצא עבורה הגדרה כמעט מושלמת - "the Voice of Gen-Z Yearners", כלומר - הקול של בני הדור שכמהים. ספירו סיפרה שהיא עצמה מתקשה לשחרר מאנשים ומדברים שהיא נקשרת אליהם. גם אחרי פרידה, לדבריה, הכאב הגדול ביותר מגיע דווקא כשאי אפשר לכעוס על האדם שממנו נפרדת. זו בדיוק הטריטוריה של השירים שלה: לא אהבה מסודרת עם התחלה וסוף, אלא הרגעים שבהם אדם יודע שהוא צריך להתקדם ועדיין נשאר במקום.
לכן "Die On This Hill" מתאים לטיקטוק באופן כמעט מושלם, דווקא משום שהוא אינו נשמע כמו שיר שנכתב עבור טיקטוק. הוא נותן פסקול עצום לרגשות קטנים ומוכרים: הודעה שלא הגיעה, מישהו שלא בחר בך, קשר שכבר נגמר אצל צד אחד אבל ממשיך להתקיים אצל השני. ספירו מאפשרת לדור שהפך כמעט כל מבוכה למם להיות שוב דרמטי בלי להתנצל. היא לא צוחקת על הכמיהה הזאת ולא קורצת מעליה - היא שרה אותה כאילו גורל העולם תלוי בה.
ואי אפשר לשמוע את כל זה בלי לחשוב על נשים אחרות. אדל היא ההשוואה המיידית ביותר: הפסנתר, הבלדות, הקול הבריטי הענק והיכולת לגרום למשפט קטן להישמע כמו שברון לב לאומי. ויינהאוס נמצאת במקום אחר - בג'אז ובסול, בחספוס, בלונדון ובעובדה שקול לא מושלם מבחינה טכנית יכול להיות דווקא קול שאי אפשר לשכוח. לנה דל ריי נמצאת פחות במיתרי הקול ויותר בעולם שספירו בונה סביבם: הנשיות הרטרואית, המלנכוליה והנטייה להפוך מערכת יחסים כושלת לסרט, וריי היא אולי ההשוואה העכשווית החשובה ביותר - עוד זמרת בריטית שלוקחת שפות מוזיקליות ישנות ומוכיחה שאין שום סיבה שהן לא יהיו פופ של 2026.
ספירו, מצידה, מודעת לכל זה. כשנשאלה על כך שקוראים לה "אדל הבאה", "איימי הבאה" או "לנה הבאה", היא לא ניסתה להתנער מהמחמאה, אבל גם סימנה את הגבול: אף אחת מהנשים האלה אינה ניתנת לשכפול, וגם היא לא רוצה להיות שכפול שלהן. התקווה שלה היא שעם הזמן הקהל כבר לא יצטרך את נקודות הייחוס האלה, ויזהה את המוזיקה שלה כמשהו ששייך לה.
גם הדרך שבה היא מקליטה את שיריה, מסבירה מדוע ההשוואות לעבר אינן רק עניין של תסרוקת. הזמרת הצעירה דיברה על החיבה שלה להקלטות אנושיות ולא מושלמות ועל חוסר הרצון להפוך כל דבר לחלק באמצעות תיקונים טכנולוגיים. גם מבחינה קולית היא מתארת את עצמה כמעט בהפוך מזמרת פופ וירטואוזית: לדבריה, היא מעולם לא קיבלה בילדותה הכשרה טכנית משמעותית, והיא אפילו מגדירה את עצמה בחצי צחוק כזמרת "נוראית טכנית". מבחינתה, דווקא המגבלות מכריחות אותה לספר את הסיפור במקום להציג יכולת.
זה מתחבר ישירות לאלבום הבכורה שלה, "Visitor", שיצא לאוויר העולם לפני כחודשיים. במקום לנסות לשכפל 10 פעמים את "Die On This Hill", ספירו בנתה אלבום סביב אותה תחושת זמניות שמעסיקה אותה שוב ושוב - מה קורה כשאנחנו הופכים לאורחים בחיים של אנשים אחרים. ב-"Great Expectation", למשל, היא לקחה זיכרון מאוד קונקרטי מתקופה שבה חיה בניו יורק ודיברה עם אדם שהבטיח שוב ושוב להגיע לראות אותה. בכל בוקר היא ירדה במדרגות הבניין ולרגע דמיינה שהוא יחכה לה למטה. הוא מעולם לא הגיע. השיר, לדבריה, הפסיק בסופו של דבר להיות עליו, והפך לשיר על הציפייה עצמה - ועל האפשרות שלפעמים הפנטזיה על אדם בטוחה יותר מהמציאות שבה הוא פשוט איננו.
ויש גם צד אחר שלה. "Material Lover", שנכתב במיוחד עבור "השטן לובשת פראדה 2", נשמע קליל וקצבי יותר, אבל אפילו הוא מתחבר בצורה כמעט חשודה לכל מה שספירו מייצגת. כשקיבלה את המשימה, היא חשבה על העולם שבו היא גדלה - דור שבו מגזינים נסגרים, הכול הופך לדיגיטלי ודברים שאפשר להחזיק ביד הולכים ונעלמים. השיר נולד מתוך האהבה שלה לדברים מוחשיים ולרעיון של קשר אמיתי בעולם שהופך וירטואלי יותר ויותר. אפילו כשהיא כותבת לסרט אופנה נוצץ, ספירו חוזרת לאותה משיכה לעולם אנלוגי יותר.
אולי כאן נמצאת בסוף התשובה לכל הסיפור של סיינה ספירו. האסתטיקה שלה משנות ה-60, המוזיקה שאבא שלה השמיע לה, ההעדפה לקולות עם פגמים, הפסנתרים, הבלדות ואפילו "Material Lover" - כולם נובעים מאותה משיכה לדברים שמרגישים מוחשיים ואנושיים בעולם שהופך יותר דיגיטלי. לכן אולי זה בכלל לא מפתיע שדווקא ג'ן זי, הדור שחווה את הדיגיטליות הזאת בצורה הקיצונית ביותר, מצא בה משהו שהוא רוצה.
רגע לפני שתלחגוג 21, כבר קשה לקרוא לה רק "הבטחה". "Visitor" כולל 10 שירים בגרסתו הרגילה ו-15 בגרסתו המיוחדת, שלושה מהסינגלים שקדמו לו הופיעו במקביל במצעד האמריקאי, וסיבוב ההופעות העולמי שלה מכר לפי כ-135 אלף כרטיסים לאחר ששורה ארוכה של תאריכים אזלה כבר במכירה המוקדמת שלו. בינואר היא עמדה מול הקהל של תוכנית הלילה המצליחה של ג'ימי פאלון עם פסנתר; חודשים ספורים אחר כך כבר חזרה לתוכנית עם אלבום שלם מאחוריה.
אז כן, אפשר לשמוע בה את אדל, לראות בה קצת איימי ויינהאוס ולזהות בעולם החזותי שלה משהו מלנה דל ריי. ההשוואות האלה אפילו מועילות בפעם הראשונה שמנסים להסביר למישהו מי היא, אבל הן גם מפספסות את הדבר המעניין באמת: סיינה ספירו לא הפכה לכוכבת למרות שהיא נשמעת כאילו היא שייכת לעידן אחר. היא הפכה לכוכבת משום שבגיל 20 היא הצליחה לקחת את כל מה שנראה מיושן - בלדת פסנתר, קול סדוק, ג'אז, סול, שיער משנות ה-60 ורגשות גדולים מאוד – ולגרום לדור שנולד עם כפתור "דלג" להרגיש שזה בדיוק הדבר שהיה חסר לו.
ואם הקצב הזה יימשך, יכול להיות שבעוד כמה שנים השאלה כבר לא תהיה אם סיינה ספירו היא אדל או איימי הבאה. מישהי אחרת תצטרך להתמודד עם הכינוי "סיינה ספירו הבאה".