קל היה ללגלג על דולי פרטון. בפועל, היא צחקה את הצחוק האחרון
פאות מנופחות, חליפות נצנצים ודימוי של "בלונדינית קלת דעת" - אלו הגדירו לא פעם בעיני הציבור את המוזיקאית האגדית, שהלכה לעולמה בגיל 80. האמת היא שהכישרון המלודי, הטקסטים והחתרנות שבה לא היו כה שונים מאמני מחאה בולטים כמו בוב דילן או ניל יאנג, לעיתים אפילו יותר אפקטיביים. מחווה לאישה שנלחמה באי-צדק מכל עבר בכדי להפוך לסמל המאחד האחרון של ארצות הברית
בלב שנות ה-70, צמד קומי-מוזיקלי מקנדה, מקלין ומקלין, עשה שמות בבריטניה עם שיר שהפך ללהיט יחסי - "השדיים של דולי פרטון" ("Dolly Parton's Tits"). מה שנראה חסר טעם היום נראה גם ככזה אז, ואכן סיבוב ההופעות של השניים במדינה במהרה נפסק בעקבות תלונות על גסויות.
אך לאנקדוטה הזו יש חשיבות מעבר לידע רנדומלי. זו העובדה שאותה דולי פרטון - שהלכה אמש (שלישי) לעולמה אחרי מאבק במחלת הסרטן, והיא בת 80 - הייתה נתונה כל חייה להתנשאות גברית, הקטנה, לעג והחפצה מתמדת. אחרי הכול, זו נתפסה במשך שנים בדימוי הציבורי כ"בלונדינית קלאסית", עם כל הסטריאוטיפים הנלווים לכך - נמוכה ועם חיבה למלתחה נוצצת ופאות ענקיות, בעלת חזה שופע ופנים יפות, אישה קול גבוה ומבטא דרומי כבד, "חייכנית" ו"קלת דעת".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אך פרטון בפועל מעולם לא הייתה מושא הבדיחה, אלא מי שצחקה את הצחוק האחרון - פעם אחר פעם. כמי שפעלה בתוך אחת מהתעשיות המוזיקליות השוביניסטיות והשמרניות בתרבות הפופולרית - עולם הקאנטרי האמריקאי - המוזיקאית ידעה מי הקהל שלה וידעה איך "למשוך" אותו. לימים אמר הכותב טום טי. הול כי הוא והמוזיקאי-שחקן המנוח קריס קריסטופרסון - עוד דמות לא שגרתית בעולם הקאנטרי - היו היחידים בנאשוויל (בירת הקאנטרי של אמריקה) שידעו לתאר את פרטון מבלי להשתמש בידיהם.
אך מה שעולם הקאנטרי או מאזיניו לא ידעו הוא מי באמת הייתה פרטון, ועל מה באמת דיברו שיריה - אלו שבלעדיו תעשיית פופ שלמה לא הייתה נראית אותו דבר. הרביעית מבין 12 ילדים שנולדו למשפחת איכרים פשוטה וענייה מטנסי (אבי המשפחה היה אנאלפבית, בין היתר), פרטון פיתחה כישרון מוזיקלי מיוחד כבר מילדות, אך גם דעתנות, אהבת אדם וחוש צדק חברתי מחודד. אלו ליוו אותה לאורך כל חייה.
כך, אחרי שנים רבות בהן קולה הגבוה נחשב ל"לא מתאים" לתעשיית הקאנטרי, קיבלה המוזיקאית סוף כל סוף את הזדמנותה להוכיח את כישוריה כשפגשה במוזיקאי פורטר וואגונר בשלהי שנות ה-60, שגייס אותה לעבוד לצידו כצמד. דרך שותפות זו ואחריה, כתבה פרטון (והאפילה על וואגונר) כמה מיצירות הנודעות ביותר של מוזיקת הקאנטרי ביותר מחצי המאה האחרונה, וזו שגם כנראה הנגישה אותו לקהל רחב הרבה יותר משהיה לו קודם.
שירים כמו "Coat of Many Colours", "Love Is Like a Butterfly" וכמובן "Jolene" לא רק היו אלו ששילבו מלודיות מורכבות, אבל פופיות במהותן, אלא גם הציגו נושאים חדשים, כמעט "טאבו" במוזיקת הקאנטרי. לא עוד "אני והמשאית", או "האישה הנאמנה שמתייצבת במטבח", נוסח "Stand By Your Man" של תמי וויינט - פרטון לא רק הנכיחה את נקודת המבט הנשית בשיריה, אלא עסקה בזכויות הפלה, אמהות חד-הורית, זכויות עובדים, גזענות ממסדית ועוד.
כך - לדוגמה - בשיא תהילתה בשנות ה-80, ביקשה לשחרר כסינגל קאבר ל-"Deportee (Plane Wreck at Los Gatos)", שירו של מוזיקאי המחאה האגדי וודי גאת'רי אודות הניצול המתמשך של מהגרי עבודה באמריקה. את שירה "Down from Dover" - אודות אם דחויה שחווה לידה שקטה - הפציר בה שותפה וואגונר שלא לשחרר; היא לא שמעה לעצתו ותחנות הקאנטרי סירבו להשמיע את הסינגל.
וישנו כמובן "9 עד 5" - להיט הענק מהסרט הפופולרי באותו השם מ-1980 - שנולד מתוך תיפוף על השולחן עם ציפורניה הארוכות של המוזיקאית ולווה במקצב מדבק, אך בפועל עסק בשחיקה ההולכת וגוברת של מעמד הפועלים בארה"ב, בראשית עשור בו נהפכה יותר תחרותית וקפיטליסטית.
הסרט עצמו, אם תהיתם - בכיכובה של פרטון, זוכת האוסקר ג'יין פונדה (המנוע מאחורי הפרויקט) והקומיקאית לילי טומלין, אודות שלוש עובדות שמתנקמות בבוס המיזוגני שלהן (דבני קולמן) - לא היה "שמרני" או "קל לעיכול" יותר, אלא אחת מהיצירות החתרניות ביותר (אחדים יגידו אף מרקסיסטיות) ששחררה הוליווד בימיה, שעל מסריה הייתה חותמת בשמחה המוזיקאית הדרומית.
במובנים רבים, פרטון לא הייתה כה שונה מאמני מחאה גבריים אהודים כמו בוב דילן או ניל יאנג; בפועל, זו הייתה קרובה הרבה יותר ליצירתה של "סינגריות-סונגרייטריות" כמו ג'וני מיטשל מאשר ללורטה לין או כוכבת קאנטרי אחרת. ההבדל היה בעטיפה - נוצצת הרבה יותר, קליטה ופחות כועסת. יש סיבה למה "Jolene" בוצע קרוב ל-90 פעם על ידי אמנים שונים ומגוונים, ביניהם אוליביה ניוטון ג'ון, הווייט סטרייפס ומיילי סיירוס - קשה להישאר אדיש לריף הגיטרה שפותח אותו, ובאותה מידה קשה שלא לפרש את השיר לאינספור כיוונים שונים, המתאימים לאמן ששר אותו: שיר על קנאה נשית או דווקא אהבה לסבית?
פרטון המשיכה לבסס את מעמדה כאייקון ענק באמריקה - חריגה וחמודה באותה המידה בעיני הציבור, מעין קונצנזוס שכולם מסכימים עליו, מימין ומשמאל. היא המשיכה לככב בהצלחות קולנועיות, כמו הדרמה סוחטת הדמעות "מגנוליות מפלדה" מ-1989 (לצד ג'וליה רוברטס הצעירה); לכבוש את מסכי הטלוויזיה כשהיא מככבת ב"האנה מונטנה" או שרה עם קרמיט הצפרדע; ולהוות השראה לעשרות שהלכו בדרכה - מטיילור סוויפט ועד סברינה קרפנטר (את ההשפעות אצל האחרונה קשה לפספס).
את שירה הנוגה "I Will Always Love You" מ-1974 סירבה לתת לאלביס פרסלי, כשמנהלו הנודע לשמצה - קולונל פארקר - דרש שמחצית מזכויות השיר יילכו אל 'מלך הרוקנ'רול'. פרטון צדקה בסירובה, וכ-20 שנים מאוחר יותר זה הפך לסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים אותו ביצעה אישה, כשהזמרת וויטני יוסטון שרה אותו בפומפוזיות לפסקול הסרט "שומר הראש" (פרטון אמרה כי העדיפה את גרסה זו מאשר את גרסתה שלה, אבל האותנטיות והכאב נותרו בולטים יותר בגרסתה המקורית).
בו בעת, בעודה הופכת למעצמה (יותר מ-100 מיליון מאלבומיה נמכרו ברחבי העולם, והצטרפו ל-11 פרסי גראמי, 3 פרסי אמי, פרס אוסקר לשם כבוד ומה לא) לא איבדה לרגע את היצרים החתרניים שבה, או יותר נכון, את דאגתה לזולת.
את הונה הכלכלי והציבורי ניצלה בכדי לקדם אג'נדות חברתיות שיקרות לליבה, כדוגמת מודעות למגפת האיידס ומיסוד נישואים חד-מיניים בחוק. מערכות החינוך והבריאות האמריקאיות חבות גם הן חוב ענק לפרטון, כשהפכה לאחת מהתורמות הגדולות ביותר לספריות ושיעורי השערה לילדים מעוטי יכולת ברחבי המדינה; ואז למנוע כלכלי חזק מאחורי המאמץ לפיתוח החיסון לקורונה של חברת התרופות "מודרנה", שסייע להציל מיליונים ברחבי העולם.
עם מותה, אמריקה לא רק מאבדת עוד סמל שמאחד בין צדדיה בעידן של קיטוב בלתי ניתן לגישור, אלא גם קול מרדני בתקופה קונפורמיסטית. עדיין, תרומתה של פרטון כה גדולה לתרבות והבידור בעולם כולו, שקשה באמת "למחוק" אותה מהזיכרון הציבורי. ב-1977, בריאיון עם העיתונאית הנודעת ברברה וולטרס, נשאלה המוזיקאית בבוטות אם היא חשה שהיא "בדיחה מהלכת"; האמת היא - אז וגם היום - שהצדק היה עם פרטון. הבדיחה הייתה עלינו.