שלום חנוך הבין ש"זה לא נוח", אבל זו המציאות הישראלית
מוזיקאי, זמר, מלחין, מפיק, אמן מחאה, "סינגר-סונגרייטר" או "אבי הרוק הישראלי" - על פני קרוב לשישה עשורים, מילא שלום חנוך - שחוגג בדיוק היום 80 - את כל התפקידים הללו אך גם הקפיד להתחמק מהגדרה מדויקת. ואולי זה סוד הקסם שלו? מחווה לאדם שהבין את המכניקה הישראלית, אך גם לא היסס לערער אותה פעם אחר פעם
"אותה גלות גם פה, לשווא אני עובד/כמה עוד גולני מול מתאבד בודד/לא מאלוהים, ממך אני חרד" - נדמה רק על שלוש שורות אלו, אם היו נכתבות ב-2026, היו נכתבים תילי ביקורת מכל "פובליציסט", 190 אלף תגובות נאצה ואיומים ברצח, גינויים מפוליטיקאים פופוליסטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית "בשם אחדות" ושלל ביטולי הופעות.
ובכל זאת, בואו נהיה ריאליים - גם ב-1997, אז שורות אלו נכתבו כחלק מהשיר "אל תקרא לי עם", לא היה מדובר ב"התחנפות" למיינסטרים. הימים היו ימים שלאחר רצח רבין, והאווירה העכורה בחברה הישראלית עדיין לא התפוגגה, בטח לא כה מוכנה שאחד מאמניה האהובים ביותר יקרא תיגר כך על כמה מיסודות קיומה. אך אותו האיש מאחורי השיר, המוזיקאי שלום חנוך - שחוגג בדיוק היום (שלישי) 80 - מעולם לא היה מי שרץ לעשות את הדבר הפופולרי, להצניע את דעתו, לחגוג את חייו הפרטיים או למסגר את עצמו בתוך קטגוריה אחת ברורה, מוזיקלית וציבורית.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
מוזיקאי, זמר, מלחין, מפיק, אמן מחאה, רוקיסט, חובב בלדות, "סינגר-סונגרייטר", מביא בשורת הרוק לארץ - מאז 1965, אז יצא השיר הראשון שהלחין לרדיו בהיותו בן 19 בלבד ("סתיו", למילותיה של חברתו שמרית אור ובביצוע חדוה ודוד), חנוך שיחק על ההגדרות הללו אך גם התחמק מהן. גם ב-2026, קשה לשים אצבע באמת על מה כה עובד בפרסונה של המוזיקאי המזדקן שמעניקה לו מעמד מיתי בחייו (ונאחל לו כמובן אריכות ימים), אבל קשה גם להתכחש לקסם הזה.
בן לדור ה"בייבי בום" המקומי אך גם בן לאחד ממייסדי קיבוץ משמרות, חנוך גדל בין שני עולמות: מחד עם השפעה ברורה של מהפכת הרוקנ'רול של שנות ה-50 וה-60, ששמה גיטרה בידיו של כמעט כל נער ברחבי העולם, ומאידך עמוק בתוך הפרויקט הציוני הטהור, על מעלותיו וחסרונותיו. יחד עם יוצאיו האחרים המפורסמים של הקיבוץ - חנן יובל (עמו חנוך היה חבר בלהקת השלושרים) ומאיר אריאל - המוזיקאי גילם בתוכו משהו אחר, זה שמסוגל למרוד בקיום המקומי צורנית ותוכנית, אך גם להבין יופי מקומי מסוים, נסתר.
במובן הזה, מי שנחשב לא פעם לאחד מאבות הרוקנ'רול המקומי - בייחוד באלבומו המשותף עם אריק איינשטיין, "שבלול", אכן "אלבום הרוק הציוני הראשון" - גם ייצר לו אופי ייחודי שמלווה אותו עד היום, שונה ממגמות רוק ברחבי העולם: זה שנשען פחות על "פופיות" ומסחריות ויותר על טקסטים שעומדים בפני עצמם (שירי משוררים, לדוגמה); זה שמעצב את הסאונד שלו בהתאם לרוח התקופה (מרוק פסיכדלי ועד בוסה נובה), אך תמיד מותיר איזה סממן מוזיקלי מקומי, 'עיוות' מסוים שמתאים הרבה יותר ליצירה הישראלית.
עבודתו הנרחבת של חנוך עם איינשטיין - שהחלה בשלהי שנות ה-60, אז היה המוזיקאי הצעיר בלהקת הנח"ל, ונמשכה עד לשנות ה-2000 - מגלמת בתוכה את אותו אופי 'כפול'. מצד אחד, שירים כמו "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "למה לי לקחת ללב" ו"סן פרנסיסקו על המים" הפכו לנכסי צאן ברזל מקומיים שמתעלים על שיוך לז'אנר או הערצה לאמן זה או אחר - מעין שירים כלל-ארציים, אלו שיכולים להופיע בטקס בבית הספר ומצד שני גם בפרסומות לקוטג', שמגובים בדימוי הפופולרי של אריק איינשטיין כאייקון מקומי חוצה מגזרים.
במקביל, האזנה לכל אחד מהשירים הללו - גם אם שמעתם אותם עשרות אלפי פעמים - מגלה שוב ושוב עולם מוזיקלי חדש. האזנה ל"מה שיותר עמוק יותר כחול" בגרסת "שבלול" מנכיחה את ההשפעה הכבדה של הביטלס (בתקופת "האלבום הלבן" והלאה) על הרוק הישראלי הראשוני, אך גם מחביאה בתוכה, בסולו הגיטרה של הגיטריסט האגדי חיים רומנו בפתיחה, מחווה שקל לפספס ל-"I Feel Free" של להקת קרים, מלהקות הרוק/בלוז הבריטיות המשפיעות של שנות ה-60. לפתע, קיבלה לתוכה המוזיקה הישראלית גם את הבלוז "כחול העיניים" שפרץ מבריטניה.
הגרסה של להקת תמוז כ-6 שנים מאוחר יותר מספרת סיפור אחר לחלוטין על אהבותיו של חנוך, ועל התפתחות עולם הרוק המקומי. אחרי פתיחה אינסטרומנטלית של כמעט 2 דקות (!), שמזכירה במצלול את הריף האגדי של להקת המי (The Who) ב-"Pinball Wizard", הופך שיר הרוק הקלאסי לשיר רוק פרוגרסיבי מובהק, מלווה באורגן האמונד בלתי פוסק.
בגיבוי הפקה של לואי להב - שבדיוק שב מעבודתו המתמשכת עם ברוס ספרינגסטין הצעיר - ישראל לפתע הרגישה כמו חו"ל בשיריה של תמוז; מעין גרסה ארצית ללהקות נוסח יס, דיפ פרפל, אמרסון, לייק ופאלמר ושות', אך מורכבת הרבה יותר, נגישה ולא מנכרת. אין זה מפתיע, אם כך, שבתחייתה השנייה של תנועת הרוק המקומית, אי שם בשנות ה-90, שבו וחזרו להקות צעירות כמו רוקפור ("בחזרה לשבלול") או זקני צפת למנגינותיו של חנוך בשנות ה-70 - האפשרויות לדלות מהן עוד ועוד אינטרפרטציות, שהתאימו לרוח הזמנים, לא נגמרו.
אולי זה מעמדו כ"אב מייסד" שדבק בו - בין אם רצה או לא רצה - שהעניק לו את האפשרות להפוך פוליטי הרבה יותר בקריירת הסולו בשנות ה-80. שירים כמו "זה לא נוח", "לא עוצר באדום" (ש"התנגח" באריאל שרון, דאז שר המסחר והתעשייה, על אירועי סברה ושתילה בעת מלחמת לבנון הראשונה) וכמובן "מחכים למשיח" הפכו ללהיטים והתניעו גל מחאתי ביצירתם החדשה של בני דורו של חנוך, כמו חווה אלברשטיין, גידי גוב, נורית גלרון, ריקי גל, שלמה ארצי וכו' - מבלי להתנצל לרגע על מהותם או לתרץ אותם כשירים "לא פוליטיים".
אולי זו גם הסיבה מדוע דווקא בעידן שבו התבטאות פוליטית "לכיוון הלא נכון" מצד אמן יכולה לגרור "ציד מכשפות", נותר "מחכים למשיח" כה פופולרי (רק בשבוע שעבר זכה במקום הראשון במצעד שיריו של חנוך, שערכה תחנת הרדיו כאן 88); נדמה שהתוכן שלו - סיפורה של קריסה כלכלית, בלב משבר האינפלציה המקומי של שנות ה-80 - לא מתיישן אלא רק מתחזק עם השנים.
אולי דווקא העובדה שחנוך ושיריו עוטים כה במובהק את דעותיהם על השרוול הופכת את המוזיקאי הזה ליצור "חריג" בימים אלו, ומדגישה את כוחו האמנותי; ואולי זו לא רק הזדמנות לחגוג מחדש את יצירתו של חנוך, אלא לשוב ולהיות כמוהו - מונעים מאהבה לאמנות ואנושיות, קונספטים שכמעט ונכחדו.