גם בגיל 75, ריקי גל מוכיחה שהיא עדיין נערת הרוק של ישראל

מעטים האמנים שהצליחו לשלב מסלול חיים סוער לכדי קריירה מרשימה כל כך. ריקי גל, שנולדה ב-7 ביולי 1950 בשכונת מאה שערים בירושלים, חוותה כבר בילדותה סדרה מתמשכת של טלטלות. כאשר הייתה בת שנתיים וחצי בלבד, גילתה עם שובה הביתה כי אביה הפסיד את דירתם בהימורים. "זה הזיכרון הראשון שלי," אמרה פעם. "הלכנו לשבת על ספסל, לא היה לנו לאן ללכת".

המציאות הלא יציבה הובילה לשנים של נדודים – מהמיסיון הפיני, דרך מוסדות דתיים ועד קיבוצים שבהם חוותה פגיעות וניכור. למרות הכול, היה משהו אחד ברור כבר אז: תשוקתה לשיר לא הושפעה מהמציאות שהיא חוותה; אימה, דינה, העידה: "כשהייתה בת 3, הבחנתי בכישרון המשחק שלה, האהבה לשירה ולמוזיקה. כל פעם שהרדיו היה פתוח ומנגן, היא הייתה רוקדת... חבל לקפיצה של ילדים היה משמש לה כמיקרופון".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "כמה מילים ורגשות אשא בי הלאה": דניאל וייס הופך את הכאב לשיר ראשון ומרגש

• אין סיכוי שאי פעם ראיתם ככה את הזמרת האגדית שכולם מכירים

• "חץ של זיכרון מתוק": שיתוף הפעולה המרגש של אביתר בנאי עם אחיו, מאיר ז"ל

בגיל 16 כבר שרה עם שלמה ארצי בצמד קצר מועד בשם "סיני", וביחד הצטרפו ללהקת חיל הים, שהפך לרגע שבו התחילה הקריירה המקצועית שלה. אחרי השחרור מהצבא גל המשיכה להופיע בפסטיבלים שונים ולשחרר סינגלים בודדים, כמו גם שירים לתוכניות רדיו וטלוויזיה – צעד נדיר לזמרת צעירה בשנות ה-70. במקביל, היא שיחקה בהפקות תיאטרון רבות, בהן "אברהם אחד" לצד אריק סיני, ובהמשך הצטרפה להצגה "גטו" בתיאטרון חיפה, שהציגה מאות פעמים בארץ ובאירופה.

בהמשך היא נסעה לניו יורק ונעשתה לזמרת הבית של מועדון "סירוקו" (המסעדה של אריס סאן), ניהלה מסעדה, הקימה מועדון אמנותי והופיעה ברחבי ארצות הברית. כשההזדמנות להשתתף באופרת הרוק "בני בום" החזירה אותה ארצה, היה ברור שהשאיפה שלה היא לא להיות רק זמרת, אלא אמנית רב-תחומית.

רק ב-1987, יותר מעשור אחרי שהתחילה לשיר ולהופיע, הגיע אלבום הבכורה שלה (שנשא את שמה), שהפך לאבן דרך. האלבום הופק על ידי מתי כספי, שהותיר חותם עמוק בזכות סגנונו הישיר והבלתי מתפשר. הוא כלל בין היתר את כלל את הלהיטים "הנה פתחתי חלון" ו"ילד אסור, ילד מותר". השיר "נערת הרוק", שנפסל לשידור בגלי צה"ל בשל תכניו הנועזים, הפך לאחד מסמלי התקופה. גל עצמה סיפרה אז: "הרגשתי שכאילו מישהו נתן לי מראה ביד, ואני קוראת את עצמי בתוך השיר... שהיא נוסעת מפה לשם, נוודת כזאת, מחפשת את עצמה". האלבום הצליח עד כדי כך, שהוא קיבך תקליט זהב על מכירת יותר מ-20 אלף עותקים.

שנה אחר כך הגיעה ההצלחה הגדולה עם "מה זאת אהבה", ובו "אילו יכולתי"- שיר שכתבו אהוד מנור וכספי על סיפור חייה של ריקי. השיר, מונולוג מוזיקלי גלוי אל אימה – ביטא את השבר והכמיהה שנותרו: "אמרתי לאהוד מנור: אם לא תכתוב בגוף ראשון – אני לא יכולה להקליט את זה". במילים פשוטות ונוקבות גל שרה: "אמא, שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן? / אילו יכולתי הייתי שוכחת איך באתי לכאן... אמא, אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה / אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה".

בשנות ה-90 היא ביססה את מקומה כקול ייחודי ברוק הישראלי. האלבום "חפש בי" שילב לחנים של יהודה פוליקר ושלמה ארצי, והביא לעולם שירים כמו "היי שקטה" ו"יש לי חולשה לרקדנים". היא גם המשיכה לגלם דמויות בתיאטרון ובקולנוע, ולשמור על נוכחות בימתית שאינה משתייכת לשום תבנית. במקביל, היא חיפשה בית בחיים האישיים. אחרי שניסתה שוב ושוב להרות ללא הצלחה וגילתה שיש לה תופעה גנטית שמונעת ממנה ללדת, בחרה לאמץ ילדה.

העשורים הבאים היו גדושים לא פחות. היא חידשה שוב ושוב את שיתוף הפעולה עם כספי, הוציאה את "אין לזה סוף" ו"אמצע בלוז", הופיעה במופעים משותפים ואף שימשה מנטורית למוזיקאים צעירים בבית הספר למוזיקה "רימון", שם לימדה פרפורמנס והופעה בימתית. תלמידות כמו מירי מסיקה וקרן פלס הזכירו לא פעם את ההשפעה העמוקה שהייתה להן. ב"כוכב נולד", לשם הגיעה כשופטת, זכתה לתדמית קשוחה וחסרת סבלנות לפשרות, אבל גם שם העבירה את אותה אמת לא מצונזרת שליוותה אותה כל הדרך.

גם אחרי חמישה עשורים של קריירה, גל לא עצרה. היא המשיכה להקליט, לשתף פעולה עם להקת מוניקה סקס בפרויקט "צו השעה", ולהופיע במחזות זמר כמו "פלאשדנס" ובסרטים כמו "מאמי". ב-2015 יצא האלבום "ענבים כחולים", שבו כתבה בעצמה חלק מהשירים.

בגיל 75, כששמה מתנוסס כבר יותר מחמישה עשורים ברפרטואר הישראלי, ריקי גל ממשיכה להופיע, להקליט, לחדש שיתופי פעולה ולשמש כמורה ומנטורית לדורות של מוזיקאים צעירים. היא ממשיכה לפרק את המיתוסים סביב חיי במה ולחפש בכל שיר אמת חדשה, כזו שלא מוכנה להצטמצם לתוך תבניות או ציפיות. נדמה שלא משנה אילו זמנים יחלפו או אילו סגנונות יחליפו זה את זה – הקול שלה יישאר אחד מהצלולים, החופשיים והעקשניים במוזיקה הישראלית. קול שמזכיר שגם אחרי מסלול חיים לא פשוט, אפשר להישאר נאמנה לעצמך – ועוד לעשות מזה אמנות.