"הקצב משתנה, אבל הלב נשאר אותו לב": האמן שמביא את ברזיל לבמה מדבר על הכול
אמן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן, יליד ריו דה ז'נרו שעלה ארצה ב-1987, יופיע בשבוע הבא בהיכל התרבות תל אביב עם נגנים מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית – ופותח את הלב בריאיון לרשת 13 על האהבה הגדולה שלו למוזיקה הברזילאית שעליה גדל: "זה חלק מהדנ"א שלי". הוא מספר גם מה הוא מנסה להנחיל לתלמידיו למוזיקה, מגלה איך נוצר החיבור המפתיע ומשתף למה לדעתו למוזיקה יש כוח לרפא דווקא בתקופות כל כך קשות: "השמחה במוזיקה הזו היא לא שטחית – היא בחירה בחיים"
כשז'וקה פרפיניאן מדבר על המוזיקה הברזילאית, אי אפשר שלא להרגיש את הווידוי שבדבריו. האמן, יליד ריו דה ז'נרו שעלה ארצה עוד בשנת 1987, לא מתייחס אל היצירה של המלחינים הברזילאיים הגדולים אנטוניו קרלוס ז'ובים, וילה לובוס ודוריבל קאיימי כאל רפרטואר מוזיקלי בלבד, אלא כאל חלק מהזהות שלו.
"זה חלק מהדנ"א שלי", הוא אומר בריאיון לרשת 13 לרגל מופע מחווה טרופי-קאמרי למלחינים האלו יחד עם כמה מנגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שיתקיים ב-23 ביולי בהיכל התרבות תל אביב. "זו לא עוד הופעה. להרים מופע כזה זו לא רק החלטה, זו שליחות וחובה מהלב, באיזשהו מקום אני מרגיש שיש לי תפקיד לחלוק את העושר התרבותי הזה שזכיתי לגדול בו עם הקהל הישראלי".
לדברי המוזיקאי הוותיק, הקהל בישראל תמיד החזיק ברומן ארוך ועמוק עם המוזיקה הברזילאית", אפילו לפני "ארץ טרופית יפה", האלבום פורץ הדרך מ-1977 בהובלתו של מתי כספי, שהיה פרויקט של שירים ברזילאיים שבוצעו בעברית. "יש במוזיקה הזו מורכבות הרמונית לצד זרימה פשוטה וכובשת וקצב מידבק. הישראלים מוצאים בה שילוב מושלם של עומק, שורשיות, מלנכוליה מתוקה ושמחת חיים מתפרצת", הוא אומר.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
פרפיניאן, שבעברו ליווה כמה מהשמות הגדולים במוזיקה הישראלית – אריק איינשטיין, מתי כספי, יוני רכטר, שלמה גרוניך ועידן רייכל – הוא כיום גם מחנך בבית הספר למוזיקה "רימון", שם הוא מנחה את אנסמבל ברזיל. את מה שהוא לומד מהעבר, הוא מנסה להעביר הלאה: "הדבר המרכזי שאני מנסה להנחיל לסטודנטים שלי הוא הקשבה, צניעות ודייקנות. מוזיקה היא דיאלוג. כשאתה על הבמה, התפקיד שלך הוא לשרת את השיר ואת ההרכב שאיתך, לא את האגו שלך". המקצועיות חשובה הרבה יותר מהווירטואוזיות. אני רוצה שהם יימנעו מלהיות העתק של מישהו אחר, ושימצאו את הקול האותנטי שלהם דרך עבודה קשה והתמדה".
החיבור עם נגני התזמורת לא הגיע משום מקום, שכן בעברו של אמן כלי ההגשה, הוא עבד בהפקות רבות של הפילהרמונית כמלווה של ההרכב עם אמנים אחרים. לפני כשלוש שנים הוא השתתף יחד עם מרסלו נמי במופע "ברזיל: תופים ומיתרים", שבו השניים כתבו עיבודים לרביעיית מיתרים. משם, החיבור היה מהיר: "בפילהרמונית חיפשו להביא משהו רענן, ואני תמיד מחפש דרכים חדשות להציג את הגרוב הברזילאי. כמו אז, גם הפעם החיבור צמח מתוך רצון משותף למתוח גבולות ולייצר מפגש תרבותי מרתק. במופע הקרוב יש את הדיוק, העומק והצבעים העשירים של נגני הפילהרמונית הקלאסיים, ומצד שני את האנרגיה החופשית, התיפוף והאלתור של הג'אז והסמבה. זה לוקח את השירים המוכרים והופך אותם לחוויה עשירה וחגיגית".
המוזיקה האופטימית כבחירה בחיים
מעבר לצד המוזיקלי, פרפיניאן לא מתחמק מהשאלה הכבדה יותר – איך יוצרים שמחה כל כך גדולה, בתקופה שבה ישראל חווה מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" לפני קרוב ל-3 שנים. "למוזיקה יש תפקיד בעולם הזה, ובמיוחד במקום הזה שאנחנו נמצאים בו", הוא אומר. "בברזיל, המוזיקה והסמבה צמחו מתוך קושי, עוני ומאבק. השמחה במוזיקה הברזילאית היא לא שטחית, היא בחירה בחיים ובאופטימיות ככלי הישרדותי. כשאני עולה לבמה ומביא את החיוביות הזו, המטרה שלי היא לא לגרום לאנשים לשכוח את המציאות, אלא לתת להם כוח להתמודד איתה. אם מישהו יוצא מהמופע שלי עם חיוך קטן בלב ועם נשימה עמוקה יותר, עשיתי את שלי".
אתה עוסק במוזיקה כל כך הרבה שנים, איך אתה ממשיך להישאר רלוונטי?
"הסוד לריענון הוא לא להפסיק לעולם להסתקרן ולשתף פעולה עם דורות שונים וסגנונות שונים. הקהל המודרני מחפש אמת ואנרגיה גבוהה, וכשאתה מביא גרוב אמיתי ותקשורת חמה על הבמה, זה חוצה גילים וזמנים. אמנם הקצב משתנה, אבל הלב נשאר אותו לב".
