סרט ההופעה החדש של ליידי גאגא הוא הדבר האמיץ ביותר שעשתה בקריירה שלה
הזמרת המצליחה מביאה לקהל ב-"Apple Music Live: Mayhem Requiem" תפאורה יוצאת דופן, עיבודים מוזיקליים מפתיעים ושואו מטורף כמו שהיא יודעת לעשות - תוך שהיא מפרקת את המיתולוגיה של עצמה בכל ביצוע מחדש. אין ספק: זו הוכחה נוספת לכך שגאגא היא אמנית שכבר מזמן איבדה עניין ברעיון של "עוד הופעה"
"Apple Music Live: Mayhem Requiem", סרט ההופעה החדש של ליידי גאגא שעלה בשבוע שעבר באפל TV+, הוא לא עוד הופעה, לא עוד ספיישל מוזיקלי ובטח שלא עוד מוצר סטרימינג שנועד לחלוב עוד כמה צפיות מסיבוב הופעות מצליח. מה שהזמרת האהובה יצרה כאן הוא משהו הרבה יותר נדיר: אפילוג אמנותי לעידן שלם.זהו ממש טקס קבורה מפואר לדמות שבנתה במהלך תקופת "Mayhem", אלבומה המצליח משנה שעברה, ולפעמים אפילו לעצמה. זה היה עוצר נשימה.
שירי המופע, שצולם באולם "Wiltern" המיתולוגי בלוס אנג'לס, כוללים את כל שירי האלבום, כמעט לפי הסדר. זה אולי נשמע משעמם, אבל זו דווקא נקודה מפתיעה: גאגא לא באה לבצע את האלבום מחדש, היא באה לפרק אותו מול העיניים שלנו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כבר מהרגעים הראשונים במופע, עם שירים כמו "Disease" ו-"Abracadabra", היה ברור שהגרסאות האלה לא מעוניינות לשחזר את המקור. שירים שהיו פעם מפוצצי אדרנלין הפכו איטיים יותר, כבדים יותר, כמעט גותיים. הסינתיסייזרים הדהדו כמו פסקול של קתדרלה, כלי ההקשה נסוגו אחורה, וגאגא נשמעה פחות כמו כוכבת פופ, ויותר כמו דמות מתוך אופרת אימה עתידנית. וזה היה מדהים.
כמעט כל שיר במופע הצליח לעשות את הבלתי אפשרי - להתעלות על גרסת האולפן שלו. "Zombieboy" נשמע כמו גרסה שנלקחה מממד אחר, "How Bad Do U Want Me" קיבל אנרגיית רוק מלוכלכת ומסוכנת יותר, ו-"Die With a Smile" הפך בסיום המופע למשהו שכבר הרגיש כמו צעדת אבל אלקטרונית (ואז מה אם ברונו מארס לא הצטרף אליה על הבמה). טרנספורמציה מוחלטת.
ופה בדיוק גאגא מוכיחה שוב למה היא נמצאת בליגה כמעט נפרדת מכל שאר כוכבי הפופ של הדור שלה. רוב האמנים מגיעים לשלב מסוים שבו הם מתחילים לשחזר את עצמם, והיא עושה בדיוק את ההפך: כל הופעה שלה בתקופת "Mayhem" הרגישה כמו ניסיון חדש להבין את החומרים שלה, דרך בגדים אחרים, דרך תפאורות אחרות, דרך שינויי עיבוד קיצוניים, דרך משחק אחר עם הקול שלה. היא מתייחסת לשירים שלה כאל יצורים חיים, לא כאל מוצרים גמורים.
זו בדיוק הסיבה שההשוואות לדיוויד בואי כבר לא מרגישות כמו הגזמה של מעריצים פנאטיים. כמו בואי, גם גאגא מבינה שפופ הוא לא רק מוזיקה, אלא מיתולוגיה שכוללת עולם, דמויות, מוות ולידה מחדש של פרסונות. " Mayhem Requiem" הרגיש לא פעם כמו רגע שבו גאגא עורכת הלוויה ל-"Mistress of Mayhem", האלטר-אגו שבנתה לעצמה לאורך התקופה הזאת, ואז קמה מתוך ההריסות שלה כמשהו חדש.
הוויזואליה רק חיזקה את התחושה הזאת, וכנראה שלא סתם שהתפאורה נראתה כמו בית אופרה שקרס לתוך עצמו. עמודים שבורים, בטון מרוסק, עשן, תאורה אפורה וקודרת - הצפייה בסרט הרגישה כאילו גאגא מופיעה בתוך החורבות של המיתולוגיה של עצמה. באחד הרגעים החזקים במופע היא שרה מול במה שנראית כמו עיר שנשרפה עד היסוד, ברגע אחר היא כמעט נבלעת בתוך הצללים, עטופה ברעלה, עם הגב לקהל - מראה שיוצר בצופים תחושה עוצמה וחוזקה, כאילו גאגא מנסה להעביר מסר של ממש לא רק באמצעות שיריה, אלא גם באמצעות התפאורה.
לא במקרה כל כך הרבה ביקורות תיארו את המופע הזה ככזה שבו אישה מתאבלת על מה שהיה, ולא על עוד מופע בסגנון "פניקס שעולה מן האפר". ייתכן שזה הדבר הכי אמיץ שגאגא עשתה בקריירה שלה. במקום להגדיל את הספקטקל, היא צמצמה אותו.
בשלב מסוים במהלך הצפייה מתחילים להבין שהמופע הזה בכלל לא עוסק בלהוכיח שגאגא היא כוכבת פופ גדולה. את זה היא עשתה כבר מזמן. ב-"Apple Music Live: Mayhem Requiem" יש פחות רקדנים ופיצוצים, יותר פסנתר ונגנים - ובעיקר, יותר שקט וקול. צורת ההופעה הזו מעלה שאלה מעניינת הרבה יותר אצל גאגא: מה נשאר כשמורידים מאחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם את כל המנגנון שסביבה?
התשובה היא שהיא נשארת אמנית עצומה. יש זמרות גדולות ממנה מסחרית, יש אמנים עם יותר להיטים בסטרימינג, אבל קשה לחשוב היום על מישהו אחר בעולם הפופ שמחויב לאמנות ברמה כל כך טוטאלית כמוה. גאגא לא מסתפקת בלהוציא אלבום, היא בונה תקופה. בונה שפה ועולם רגשי ואסתטי שלם, ואז גם דואגת לפרק אותו במו ידיה. מאסטרית של ממש.
זאת הסיבה ש-"Mayhem" הפסיק כבר מזמן להיות עוד אלבום מצליח, אלא תופעה תרבותית, משהו שחי הרבה מעבר למוזיקה עצמה. יותר מההצלחה המסחרית והביקורתית שלו, "Mayhem Requiem" הראה שוב עד כמה גאגא היא כוח גלובלי נדיר, גם אחרי כל השנים האלה. היא הצליחה לעשות בו משהו שכמעט אף מופע סטרימינג לא מצליח לעשות: להרגיש אנושי, אינטימי ופגיע.
זה מופע שהרגיש כאילו בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, סטפני ג'רמנוטה (שמה האמיתי של המוזיקאית) הצליחה לרגע לבצבץ דרך הדמות של ליידי גאגא. זה נותן תחושה שהיא כבר לא צריכה להוכיח שום דבר, במיוחד אחרי שנתנה לקהל שלה את כל כולה אינספור פעמים בעבר. אולי דווקא עכשיו, אחרי שחתמה את עידן "Mayhem" בצורה כל כך מושלמת, היא תוכל לעצור רגע, לנשום ולבנות לעצמה חיים שקטים יותר מחוץ לאורות. לא כי חסר משהו בקריירה שלה, אלא ההפך הגמור - כי היא כבר שלמה לגמרי.