קרוב לגיל 84, פול מקרטני כובש את העולם עם קונספט חדש - להיות עצמו
איך מתחילים לסכם את אחת מהקריירות המוזיקליות הגדולות על הפלנטה? החיפושית לשעבר חלילה לא מראה סימני האטה או פרישה, אך משנה כיוון. עם אלבום חדש ומדובר ועיסוק מוגבר בלהקת הביטלס, מקרטני זוכה לאחרונה לתהילה כמוה לא חווה שנים רבות. אז איך הכול התחיל, והאם הוא הצליח לנכס לעצמו מחדש את המיתוס שבנה כבר בשנות ה-60?
דמיינו לחיות את חייכם, לצבור זכרונות טובים ורעים, ולגבש הבנה די מוצקה לגבי מי שאתם - מבלי שזה יזיז יותר מדי לשאר העולם. במשך שנים, חייכם, עבודתכם ושמכם בחזקתכם - עבור מיליוני אנשים, אתם זיכרון מסוים, מיתוס שהם שואפים אליו או זה שהם מחזיקים קרוב לליבכם.
לטוב ולרע, אלו הם חייו של המוזיקאי הבריטי פול מקרטני. הוא לא דורש רחמים - למעשה, קרוב לגיל 84, הוא די מרוצה ממשפחתו הענפה והיכולת שלו להמשיך ולעשות את מה שאהב כל חייו, מוזיקה. כעת, עם צאת אלבומו החדש והמדובר "The Boys of Dungeon Lane", הכולל שורת הופעות תקשורתיות מדוברות, יוצא להקת הביטלס מתחיל לאחוז מחדש את המושכות על חייו. מהו הקונספט האטרקטיבי? פשוט להיות הוא.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"?Do I ever cross your mind as you lie there" ("האם אני עולה בדעתך כשאת שוכבת בחדרך?", בתרגום חופשי), שואל בקול חרוך מקרטני את אהובתו הצעירה והאנונימית בשיר הפותח את אלבומו ה-27 במספר (אם סופרים את יצירותיו עם ווינגס בשנות ה-70), אותו שחרר ביום שישי האחרון. גישת "את היית אהבת נעוריי" אינה מקרית - מראש סומן האלבום כמעין "חזרה למקורות" עבור מקרטני, כששמו מרפרר לסמטה שהובילה את המוזיקאי הצעיר מביתו אל הים בעיר הולדתו ליברפול; מלווה בסינגל קטן וחרישי, "Days We Left Behind", על קישוש זכרונות שכבר לא ישובו; ועטוף בקולאז' צבעוני - ממש כמו ב"ריבולבר" ובימי הביטלס הפסיכדליים - המורכב מתמונות של מקרטני הצעיר וחבריו ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, הרבה לפני שאלו בכלל עלו על שפתותיו של מישהו.
אך "The Boys of Dungeon Lane" רחוק מלהיות יצירה סנטימנטלית וקיטשית שמפארת את האדם שמאחוריה. למעשה, קל ליפול לתפיסה הזו - בחלוף השנים, נדבק במקרטני הדימוי של "יוצר פופ שמאלצי" או "שירי אהבה טיפשיים" (כפי שכינה זאת בעצמו), "מגלומן" שהשתלט על להקתו ומורשתה - רחוק מה"אמנות" הטהורה שיצר שותפו לשעבר/יריבו לימים לנון. אך כפי שתפיסה זו דעכה עם הימים והרימה את אחד מגדולי היוצרים על הפלנטה למעמד המגיע לו, כך גם אלבומו החדש של מקרטני "בורח" מהגדרות - לא תמצאו אותו כאן מדבר בפרוטרוט איך הגה את הרעיון ל"סרג'נט פפר" או איך קיבל את תספורת החיפושיות שכבשה את העולם. עבורו, מטרת האלבום היא לאגד את זכרונותיו הראשוניים והכמוסים ביותר, אלו שייצרו את האדם והמיתוס.
כך, "Lost Horizon" עוסק בצלילים הראשונים ששמע והפנים; ב-"Down South" הוא מודה לנהגים שהציעו טרמפ לו, ללנון ולהאריסון כשאלו זכו להופעותיהם הראשונות בנעוריהם; וב-"Mountain Top" הוא שב ללהטוטי האולפן ולצלילי ה"מג'יקל מיסטרי טור" בכדי להבין מה היא בכלל פסיכדליה, ועל הדרך ללגלג מעט על הז'אנר שסייע להמציא. "חשבתי לעצמי: 'האם להכניס את זה לשיר? אני יודע איפה נמצאת דרך פורת'לין, אבל אני בספק שאחרים יודעים'", אמר מקרטני בריאיון נרחב שהעניק לעיתון הבריטי "הגארדיאן" בסוף השבוע האחרון, "הוא הרגיע אותי מיד. אתה לא חייב להכיר או להיות במקום הזה, אתה פשוט יודע מהו".
אותו "הוא" מדובר הוא למעשה אנדרו וואט, המפיק בן ה-35 שעומד מאחורי הפרויקט הנ"ל של מקרטני. בשנים האחרונות, רכש לעצמו זוכה הגראמי הצעיר תדמית של אדם שיודע כיצד להגשים את חלומותיהם המאוחרים של "מחלקת הגריאטריה" של עולם הרוק - אחרי שעבד עם ענקי רוח כמו אלטון ג'ון, הרולינג סטונס (שבאלבומם החדש שייצא ביולי יתארח מקרטני), איגי פופ ואוזי אוסבורן המנוח. כפי שבוב דילן פירק את עמדת "נביא הזעם" עם אלבומו המונומנטלי "Rough and Rowdy Ways" מ-2020, וברוס ספרינגסטין חזר לשורשיו הפוליטיים עם מאבקו בארגון ICE ושירו "Streets of Minneapolis", נדמה שוואט הבין שאמנים מזדקנים זקוקים לפוזיציה חדשה על הדימוי שרכשו לעצמם לאורך השנים, בכדי להעניק לקריירה שלהם ויטאליות. אך במקרה של מקרטני, המפיק האמריקאי לא הזדקק לשכנועים רבים - כשהמוזיקאי הוותיק יצא לדרך המפרכת בעצמו.
מאז ששחרר את "McCartney III" בלב תקופת מגפת הקורונה, כשהוא חוזר לגישת ה"עשה זאת בעצמך" איתה התחיל (את אלבומיו "McCartney" מ-1970 ו-"McCartney II" ניגן, הפיק והקליט לגמרי בעצמו), הזדמנו בדרכו של מקרטני שוב ושוב הזדמנויות לבחון מחדש את חייו, לצד העולם כולו. ב-2021, הייתה זו התוכנית התיעודית בת 8 השעות "The Beatles: Get Back", שיצר הבמאי זוכה האוסקר פיטר ג'קסון (סרטי "שר הטבעות"), שעיצבה מחדש את תפיסת הציבור לגבי ההקלטות העכורות של אלבומם האחרון של הביטלס, "Let It Be"; אחריה הגיעו "ביטלס 64'" (בהפקתו של מרטין סקורסזה), סרט תיעודי שחזר להד העצום שעשתה הלהקה כשנחתה באמריקה לראשונה, ורסטורציה לסדרה הפופולרית משנות ה-90, "האנתולוגיה של הביטלס", שביקשה למפות את פרטי היסטוריית הלהקה.
את מסע זה בזמן סיכם מקרטני עם "Now and Then", "הסינגל האחרון של הביטלס", אותו זנחו שלושת חברי הלהקה הנותרים ב-1995, עד שהמוזיקאי הבריטי שחרר אותו ב-2023; תערוכה חובקת עולם, "1964: Eyes of the Storm", שמציגה את צילומיו הראשונים של מקרטני; "The Lyrics: 1956 to the Present", ספר עצום שחוקר את הסיבות למילותיו של המוזיקאי; האיחוד המרגש עם גיטרת הבס "הופנר" שלו, שנגנבה ב-1972; "Man on the Run", הסרט התיעודי ששחרר לפני מספר חודשים וגאל את תקופתו הלא מוערכת דיה עם ווינגס (לצד מאבקו בדיכאון לאחר פירוק הביטלס); וכמובן, גולת הכותרת - הפרויקט הקולנועי השאפתני של הבמאי זוכה האוסקר סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "1917") שייצא ב-2028, כשיכלול ארבעה סרטים אודות חברי הביטלס ובמסגרתם מעביר שעות מקרטני עם הכוכב שייגלם אותו, פול מסקל.
בהתאם, את מסע היח"צ הנוכחי חילק בין מקומות שנגעו בו בעבר - תוכנית הסיום של תוכנית הלייט-נייט של סטיבן קולבר, שהצטלמה באולם אד סאליבן המפורסם בניו יורק (בו הופיעו הביטלס לראשונה ב-1964, באחת ההופעות הזכורות והנצפות בהיסטוריה), ופרק הסיום של העונה ה-51 של "סאטרדיי נייט לייב" (50 שנים בדיוק אחרי ששקל להגיע במפתיע לתוכנית עם לנון) - ובין אלו שנוגעים בו בהווה: ריאיון בפודקאסט "Tracks of My Years" של ה-BBC, בו שוחח על האמנים האהובים עליו כיום, ושיחה צפופה עם האינפלונסרית האהובה אמיליה דינקלברג, עימה דיבר על גידול מריחואנה.
כל אלו גרמו למקרטני להבין יותר מתמיד את המורשת שהוא מותיר אחריו, וכי זו רחוקה מלמות. זו אולי גם לא חייבת להיות גדולה מסך מידותיו, אלא לעזור לו לעכל את החיים העמוסים שעבר. "אני מתגעגע אליהם מאוד. אני מתחיל להיות עצוב מאוד, ואז אני פתאום נזכר: 'רגע, כולם מתגעגעים אליהם, זה לא רק אני'", אמר מקרטני באותו ריאיון ל"הגארדיאן" על התמודדותו עם אובדן חבריו הטובים לנון והאריסון, "זה גורם לי להרגיש מעט יותר טוב. אני אומר: 'טוב, אלו החיים, לצערנו, ואיתם נתמודד'". שבועות מספר לפני שימלאו לו 84 שנים, אין ממכרת מההתמודדות של מקרטני.