"מזל שלא כתבנו טקסטים שהיינו מתביישים לשיר אותם בגילנו כיום"
הדרך של להקת רוקפור הוותיקה נפגשת בצורה מפתיעה עם זו של פינק פלויד האגדית, באלבום מחווה מצד הלהקה הישראלית לסיד בארט, מייסד פינק פלויד, שגורלו הטראגי האפיל על מורשתו. רגע לפני ההשקה החגיגית במועדון הבארבי בנמל יפו ב-3 ביוני, שוחחנו עם חברי ההרכב - אלי לולאי, מרק לזר וברוך בן יצחק - על הקשר הרוחני לבארט, כיצד כבשו את לונדון ליום והאם אחת השנים העמוסות בקריירה שלהם הותירה בהם "טעם של עוד"?
"התייחסנו לזה מאוד בעדינות, ממש בחרדת קודש", אומר המוזיקאי אלי לולאי, סולן להקת רוקפור, בריאיון משותף לרשת 13 עם חבריו להרכב - מרק לזר וברוך בן יצחק - לרגל אלבום מחווה חדש שהוציאו לאחרונה. "הוא היה מסוג האנשים המסתוריים והמורכבים האלה שהביאו לעולם כזו מוזיקה מיוחדת, שאפשר ממש להשוות אותה למוזיקה קלאסית, ורצינו שהאלבום ימשיך את התחושה הזו".
לולאי לא מדבר כאן על פול מקרטני או על ג'ון לנון, ריי דיוויס (הקינקס) או שלום חנוך - שאת כולם העלתה על נס רוקפור לאורך השנים, לצד רבים אחרים. מושא האלבום החדש של להקתו הוא מוזיקאי בשם סיד בארט, "עלום" בהרבה (לפחות בתפיסה המיינסטרימית) מול הלהקה שהקים ב-1965, פינק פלויד. כעת, עם "Octopus Ride: Playing Syd Barrett" - אותו תשיק ב-3 ביוני בהופעה מיוחדת וצבעונית במיוחד במועדון הבארבי בנמל יפו - מבקשת רוקפור לעשות תיקון קטן לעוול גדול.
רגע לפני, ישבנו לשוחח על הקשר המפתיע לגיטריסט פינק פלויד דיוויד גילמור, יחסיהם של השלישייה לקאברים לשיריהם והאם שנת 2025 העמוסה הותירה בהם טעם של עוד או דווקא גרמה לעייפות החומר.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אולי ראוי קודם להבין בכלל מי הוא בארט. לצד המתופף ניק מייסון, הבסיסט רוג'ר ווטרס (אשר ידוע במחוזותינו בהקשרים חיוביים הרבה פחות), הקלידן ריצ'רד רייט וגילמור (שהצטרף בשלהי 1967), המוזיקאי מקיימברידג' שבאנגליה - בן למשפחה מבוססת - היה מהראשונים שדחף את המוזיקה הפסיכדלית משולי החברה הבריטית אל עבר המיינסטרים העולמי. עם טקסטים ציוריים שפרצו ממוחו הקודח ונגינה חופשית יותר מכל מה שהכיר עולם המוזיקה קודם לכן, בארט העניק לפינק פלויד את הפריצה הגדולה שלה עם אלבומי מופת כמו "The Piper at the Gates of Dawn" ו-"A Saucerful of Secrets" - אך טענות על סימני סכיזופרניה ראשוניים ושימוש יתר בסמים פסיכדליים העכירו את מערכת היחסים בינו ובין חבריו להרכב.
במהרה, מצא את עצמו בארט מחוץ ללהקה, מתנסה בקריירת סולו קצרה במיוחד (שכללה שני אלבומים מ-1970 - "The Madcap Laughs" ו-"Barrett") ורוכש לעצמו תדמית של "תמהוני" שמתבודד מן העולם, עד למותו בטרם עת ממחלת הסרטן ב-2006. פינק פלויד, מצידה, המשיכה את מסלולה בדרך להיות אחת מלהקות הרוק המצליחות והמשפיעות ביותר בכל הזמנים, בעודה שותלת רמזים (תלוי את מי שואלים) לעברה עם בארט, כדוגמת השיר העל-זמני "Shine On You Crazy Diamond". אך מצבו הפיזי של המוזיקאי או יחסיו עם הלהקה שהקים לא באמת הזיזו לעשרות האמנים והלהקות שראו בו אליל - מדיוויד בואי ועד בלר, מהסקס פיסטולס ועד ג'ימי פייג'. רוקפור, אם כך, לא שונה.
פינק פלויד היא להקה אהובה מאוד בישראל, אך בעיקר בריצתה הקלאסית בשנות ה-70. התחלתה עם בארט בשלהי שנות ה-60 ויצירתו העצמאית, לרוב נשכחת. איך התגלגלתם דווקא לרעיון הזה?
לזר: "מאז ומתמיד היינו מעריצים של פינק פלויד. ההיכרות שלי איתם הגיעה דווקא מ-'The Wall' ב-1980=1979, ואז זה הלך אחורה. בתקופה שהקלטנו את 'האיש שראה הכול' (אלבום הפולחן של הלהקה - ד"ע), נכנסנו ממש לעובי הקורה של שיריו של בארט מהאלבומים הראשונים ואלבומי הסולו שלו, והם מאוד השפיעו על העשייה שלנו".
בן יצחק: "זה נכון שלא הרבה מכירים אותו, לא רק בארץ אגב אלא גם בשאר העולם, אבל כשגילמור תפס פיקוד על הלהקה, הוא אמר לא פעם שבלי בארט לא הייתה פינק פלויד. לאורך כל השנים הם הסתכלו עליו בהערצה, גם אחרי שהוא כבר לא היה פעיל, והיום בהופעות גילמור מבצע שירים שלו קודם כל כמעריץ. יש משהו אחר בצורה שהוא עובר, נגיד, בין מקצבים וטקסטים איטיים לשמחים - להרבה אנשים זה לא נשמע פינק פלויד, אבל מי שמכיר יודע לשמוע את הניצנים שהוא שתל שם".
לולאי: "הוא כמו ניק דרייק (מוזיקאי בריטי שזכה לתהילה מחודשת שנים רבות אחרי ששם קץ לחייו באמצע שנות ה-70 - ד"ע), כלומר סוג של גאונים שאתה לא מבין בכלל איך בתקופה כזו קצרה כתבו כאלו יצירות מופת, ומשהו קרה להם במוח ושרף אותם. זה עצוב כל כך, אבל ההספק הוא מטורף, מעין מרוץ נגד הזמן להלחין 'מאסטרפיס'. היינו מאוד בפסיכדליה בשנות ה-90, ו-'The Piper at the Gates of Dawn' היה אחד האלבומים שממש אהבנו וחקרנו. כשניגנו בתחילת הדרך שירים מתוכו בהופעות, אנשים לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים מחייהם, ולאט-לאט זה נהייה הדרן בהופעה, לפני 'חור בלבנה'. האלבום הזה מאוד מתחבר לדרך של רוקפור – זה כמו לעשות עוד אלבום של הלהקה בעצם. זה לא הרצון להיות במיינסטרים ולהתחרות באחרים, אלא רצון לעשות משהו אמיתי, מחווה לאחד האמנים הגדולים שלא קיבל מספיק".
החיבה הגדולה ליצירה של בארט מתבטאת גם באלבום הנוכחי, כשהלהקה מוצאת את עצמה נוגעת ב"כתבי הקודש" וממציאה מחדש את כמה משיריו הנודעים ביותר - כדוגמת "See Emily Play" ו-"Arnold Layne", כשהאחרון מעורר אנקדוטה מסקרנת אצל השלישייה לגבי הקשר העמוק יותר בין שתי הלהקות. "בתקופה שפייסבוק לא היה בשיאו והרשתות החברתיות היו בחיתוליהן, היה את מייספייס, ושם הציעו ללהקות מרחבי העולם לחגוג 40 שנה ל-'Arnold Layne' ולשלוח גרסאות כיסוי לשיר הזה - כשמי שניצח על כל התחרות היו דיוויד בואי, גילמור והקלידן ריצ'רד רייט", אומר לזר, "הקלטנו גרסה, רן שם טוב (מפיק מוזיקלי, מתהילת להקת איזבו - ד"ע) עשה לזה מיקס גאוני, והעלינו את זה לאתר. לימים זכינו, ונשלחנו ליום הקלטות באולפני 'אבי רואד' האגדיים בלונדון, והיינו שם במשך 13-12 שעות". מספר בן יצחק בהתרגשות. "זה לא עניין אותנו בהתחלה, כי אנחנו לא אוהבים תחרויות מוזיקה, אז אמרנו לעצמנו - או שנשנה את זה לגמרי, או שלא נעשה את זה בכלל. כשזכינו, החלו תלונות ממעריצים מהעולם נגד הגרסה שלנו, ואז גילמור בכבודו ובעצמו פרסם מכתב שנימק מדוע בחר דווקא בנו".
באותו הקשר, איך אתם מרגישים לגבי קאברים לשירים שלכם?
בן יצחק: "אני סבבה עם זה, אני לא רואה בזה בעיה. אני כן נהנה אם מישהו לוקח אותם ונותן להם אינטרפרטציה מעניינת. נעשו כל מיני גרסאות אלקטרוניות לכמה שירים שלנו לאחרונה".
אולי הסיבה לאלו ולזיכרונות שצפים ועולים עבור חברי הלהקה היא העובדה שנוכחותם מרגישה בולטת יותר בשנים האחרונות. אחרי שניצבו בחזית מהפכת הרוק האלטרנטיבי (ובייחוד הפסיכדלי) שצמחה כאן בשנות ה-90, חוותה הלהקה שינויי ליינאפים תכופים וחזרה לפעילות מלאה, זכתה הלהקה להגיע במובן מסוים סוף-סוף ל"נחלה" - עם הסרט התיעודי "רוקפור: מכונת הזמן", שצלל עמוק לתוך מורשתה; חגיגות ה-30 לאלבום "האיש שראה הכול" בסיבוב הופעות מצליח בשנה שעברה; ואלבום ההופעה "רוקפור והתזמורת LIVE", שמצא את הלהקה משתפת פעולה עם תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים.
"רוקפור זו להקה עובדת, תמיד אנחנו ב'בישול' של משהו, תמיד צריכים משהו שיאתגר אותנו", משיב לזר כשהוא נשאל אם התקופה העמוסה אחרונה הותירה את הלהקה עם "טעם של עוד", או דווקא ההפך. "כשאנחנו נפגשים ועושים חזרות, אנחנו תמיד מאוד פרפקציוניסטים ומאוד מחמירים, ממש שומרים על כושר".
לסיום, יש שיר או אלבום מסוים שלכם שהתקופה האחרונה גרמה לכם לראות אותו באור אחר?
בן יצחק: "בוודאות. נגיד, אם מדברים על השיתוף פעולה עם הקאמרטה, אז זה עוד יותר הגביר את זה, כי עשינו עיבודים מחדש עם המעבד המוזיקלי יבגני לויטאס, ואז מצאתי את עצמי אומר - 'וואו, לא חשבתי על זה ככה'".
לולאי: 'השירים תמיד מקבלים משמעות חדשה בגלל סיטאוציה כזו או אחרת, ואתה מרגיש את זה בהופעות, בייחוד מאז 7 באוקטובר".
בן יצחק: "בזמן ההופעה, אני פתאום אומר לעצמי שאיזה מזל שלא כתבנו טקסטים שהיו מביישים אותנו היום לעמוד על הבמה ולשיר אותם בגילנו".