"אחרי 7 באוקטובר, חיינו שנתיים כמפונים. החזרה הביתה לא מוחקת את מה שהיה"
המוזיקאי מיכה ביטון עבר לא מעט בחייו - התייתמות מאביו בגיל 9 בלבד, מעבר למשפחת אומנה בירושלים (שהייתה הבסיס לספר הילדים המצליח "אל עצמי"), דריסת רגל בסצנת הרוק של שנות ה-90 וחוויה מקרוב של טבח 7 באוקטובר, כתושב נתיב העשרה. רגע לפני שהמופע החדש שלו "בין שדרות לירושלים" עולה במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים, שוחחנו עימו על המסע שעבר עם מורשת "אל עצמי", הטראומה שלא חולפת מהשבת השחורה ואיך כתיבת שיר חדש יכולה לרגש אותו שוב ושוב: "אני חושב שביום שבו אמן מפסיק לחלום על הפסגה הבאה, משהו ביצירה שלו מתחיל להיעלם. אני עוד לא שם"
"אני חושב שהאהבה למוזיקה נשארה אותה אהבה, אבל היחס שלי אליה השתנה מאוד", אומר בריאיון לרשת 13 המוזיקאי מיכה ביטון על הפער בין תחילת דרכו ליצירתו כיום, "כשהייתי צעיר רציתי להצליח, שיכירו אותי, שהשירים יושמעו ויגיעו לכמה שיותר אנשים. הדברים האלה עדיין חשובים לי, אני לא מתחסד, אבל היום אני מבין שהמוזיקה בשבילי היא הרבה מעבר להצלחה - היא הדרך שלי להבין את החיים שעברתי, לספר את הסיפור שלי ולגעת באנשים".
"עם השנים אני גם פחות מנסה להיות משהו שמצפים ממני להיות", הוא מוסיף, "אני כותב מהמקום שבו אני נמצא באמת. אולי יש בזה פחות רעש ויותר אמת. אחרי יותר מ-30 שנה, אני עדיין מתרגש משיר חדש שנולד, ועדיין יכול לשבת עם גיטרה ולהרגיש כאילו הכול מתחיל מחדש".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
נדמה שלביטון בן ה-61 יש לא מעט מהיכן לשאוב - עם ניסיון של יותר משלושה עשורים בתעשיית המוזיקה, וסיפור חיים שנדמה שנשלף מדרמה יומית, המוזה לא מפסיקה. אולי זו הסיבה מדוע למופע החדש שלו, "בין שדרות לירושלים", אופי כה אוטוביוגרפי - יצירתו וחייו אחד הם. רגע לפני שהוא עולה עימו במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים ה-33, שייפתח ב-23 בספטמבר ויסתיים ב-1 באוקטובר, שוחחנו איתו על המסע שעבר עם הספר "אל עצמי", זכרונותיו מ-7 באוקטובר והפסגות שאליהן עוד ירצה להגיע.
אולי כדאי קודם להבין את מקומו של ביטון בתרבות הפופולרי. בהיותו בן 9, התייתם ביטון מאביו ונשלח מביתו מרובה האחים בשדרות למשפחת אומנה בירושלים - זו של סופרת הילדים המפורסמת גלילה רון-פדר-עמית ("ג'ינג'י", "מנהרת הזמן"). הגעתו של ביטון הצעיר למשפחה הירושלמית הייתה למוזה עבור רון-פדר-עמית, כשכתבה ב-1976 את ספר הילדים האהוב "אל עצמי", שכן את הגיבור הראשי - ציון כהן - ביססה על המצטרף החדש למשפחה. השנים עברו, וביטון יצא לקריירה מוזיקלית ענפה, בחלקה עם להקתו טאנארא (שהייתה לאחת הלהקות המובילות בגל הרוק שיצא משדרות, לצד טיפקס וכנסיית השכל), אך "אל עצמי" - שהיה בסיס לאינספור ספרי המשך, סרט באורך מלא ולאחרונה גם סדרת טלוויזיה - תמיד הייתה לשם נרדף למוזיקאי הוותיק. האם ביטון ראה בשיוך ברכה או קללה?
"הוא חלק בלתי נפרד מסיפור החיים שלי", הוא מספר, "הייתי ילד בן 10 שהגיע משדרות לירושלים, לבית של גלילה רון-פדר-עמית, אחרי שאיבדתי את אבא שלי, והחיים שלי השתנו לגמרי. לא יכולתי אז להבין שהילד הזה והחוויות שלו יהפכו להשראה לסיפור שילווה דורות של ילדים. כשהייתי צעיר, היו לי יחסים מורכבים עם 'אל עצמי'. לא תמיד רציתי שהזהות שלי תהיה קשורה רק לילד שהייתי ולסיפור שנכתב עליו. רציתי שיכירו אותי בזכות עצמי, בזכות המוזיקה והשירים שלי".
"היום, 50 שנה אחרי, אני מסתכל על זה אחרת", מוסיף ביטון, "אני מרגיש בעיקר הכרת תודה. אני מבין שהסיפור הזה גדול ממני. אם ילד שקורא את 'אל עצמי' מרגיש שהוא פחות לבד ומבין שגם ממקום קשה אפשר לצמוח ולבנות חיים - אז יש בזה משהו מאוד חזק. מבחינתי זו סגירת מעגל שלא מפסיקה להתרחש".
עברו כשלוש שנים מאז טבח 7 באוקטובר, אותו שרדת כששהית בביתך בנתיב העשרה יחד עם משפחתך. האם הזמן סייע לעבד את הטראומה? האם המוזיקה עזרה בדרך כלשהי?
"אני לא בטוח שאירוע כמו 7 באוקטובר באמת 'מעבדים' ואז ממשיכים הלאה. יש חיים שלפני ויש חיים שאחרי. איבדנו חברים, איבדנו את תחושת הביטחון, עזבנו את הבית ואת המקום שבנינו בו את החיים שלנו. במשך שנתיים חיינו כמפונים, והחזרה הביתה לא מוחקת את מה שהיה. הזמן כן מאפשר להסתכל על הדברים קצת אחרת, לנשום, לחזור בהדרגה לחיים, אבל הטראומה נמצאת שם. לפעמים היא מגיעה דווקא ברגעים הכי לא צפויים".
"המוזיקה הייתה עבורי עוגן. כתבתי מתוך מה שעברתי, מתוך הכאב, הפחד, הכעס וגם מתוך הרצון לבחור בחיים. השלמתי אלבום שנולד במידה רבה מתוך התקופה הזאת. לפעמים אתה לא מסוגל להסביר במילים רגילות מה שאתה מרגיש, ואז מגיע שיר ואומר את זה במקומך. מבחינתי היצירה לא העלימה את הכאב, אבל היא נתנה לו מקום והפכה אותו למשהו שאפשר לחלוק עם אחרים".
בכל זאת, מבקש ביטון שסיפורו - והמופע החדש - לא יהיה רק אוסף התלאות שעבר, אלא הדמות שגדל להיות. "המופע החדש הוא בעצם מסע בתוך החיים שלי", הוא מספר, "הילדות בשדרות, האובדן של אבא שלי, המעבר לירושלים והחיים אצל גלילה רון-פדר-עמית, 'אל עצמי', המוזיקה והמשפחה שבניתי, נתיב העשרה, 7 באוקטובר והחזרה הביתה. בתוך כל התחנות האלו נמצאים השירים. אני לא רוצה שהקהל ייצא מהמופע רק עם הסיפור של מיכה ביטון, אלא הייתי רוצה שכל אחד ימצא בתוכו משהו מהסיפור של עצמו. כולנו עוברים מעברים, אובדן, אהבות, פחדים, הצלחות וכישלונות, וכולנו מחפשים בסופו של דבר את המקום שלנו בעולם".
"המופע צמח בצורה מאוד טבעית מתוך המפגשים שלי עם אנשים", נזכר ביטון, "גיליתי שכאשר אני מספר את הסיפורים שמאחורי השירים, נוצר משהו אחר עם הקהל – הרבה יותר קרוב ואינטימי. אחרי 7 באוקטובר, וכשחזרנו לנתיב העשרה והמאהל שלי חזר לחיים אחרי שנתיים של שקט, הרגשתי שיש משמעות אחרת גם לעמידה שלי מול קהל. פתאום עצם זה שאנחנו שוב נפגשים, שרים וצוחקים במקום הזה - הוא חלק מהסיפור. אם אנשים יוצאים מהמופע קצת יותר מחוברים לעצמם, קצת יותר אופטימיים ועם התחושה שגם אחרי שהחיים שוברים לך את התוכניות אפשר לקום, ליצור ולאהוב - מבחינתי עשיתי את שלי".
האם עדיין ישנן פסגות מסוימות שהיית רוצה לכבוש?
"בוודאי. אני בן 61, ואני מרגיש שיש בי עוד הרבה דברים שלא אמרתי ועוד הרבה מוזיקה שאני רוצה להוציא לעולם. הייתי רוצה שהאלבום החדש והשירים החדשים יגיעו לקהל רחב, שהמופע יגיע לבמות גדולות ולכמה שיותר אנשים, וגם להמשיך ליצור בלי לפחד אם זה 'מצליח' לפי המדדים המקובלים. אני חושב שהפסגות שלי היום קצת שונות מאלה שהיו לי בגיל 30. פעם פסגה הייתה אולי להיט גדול, אולם מלא או הכרה. אני עדיין רוצה את הדברים האלה, אבל היום פסגה בשבילי היא גם להישאר סקרן, להמשיך להתרגש, להיות מוקף במשפחה שלי, לעמוד על במה ולהרגיש שאני באמת נוגע במישהו. אני עדיין חולם. אני חושב שביום שבו אמן מפסיק לחלום על הפסגה הבאה, משהו ביצירה שלו מתחיל להיעלם. אני עוד לא שם".