למרות המצב, ובזכות השירים - מההופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ יצאנו אופטימים

לא עברו יותר מ-30 שניות מהרגע שעילי בוטנר וילדי החוץ עלו לבמה ועד לרגע שבו הקהל בהיכל מנורה קם על הרגליים ופתח בשירה אדירה. אדר גולד, אוהד שרגאי, תום גפן ובוטנר פתחו את ההופעה שלהם עם הלהיט שגם יכול להגיע בהדרן, "תם ולא נשלם", ולא עברו 30 שניות עד שהתקבל הפוש המצמרר והכואב כל כך, "הותר לפרסום", שבו נודע כי סמ"ר יאיר אביטן ורס"ל (במיל') יקיר שמואל טייטלבוים נפלו בקרב בצפון הרצועה. איזו מציאות אבסורדית.

ולא שהיינו צריכים את התזכורת הזו בשביל לא לשכוח לרגע שמלחמה, וגם אחרי שיר הפתיחה וביצוע ל"קדימה הלאה", בוטנר מספר שאיתנו במנורה מפונים מהעוטף, משפחות של חטופים, וכן לוחמים ולוחמות, בהם גם לוחמי ימ"מ שלקחו חלק במבצע ארנון לשחרורם של נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. כל זאת, כשב-vtr על הבמה מופיע לאורך הערב כולו הסמל הצהוב הקורא לשחרור החטופים. איזו מציאות אבסורדית, כבר אמרנו.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• המסמכים חשפו: מייקל ג'קסון הותיר אחריו חובות של חצי מיליארד דולר
• 30 שנה ל"מלך האריות": מסרט שאף אחד לא האמין בו - להצלחה אדירה
• "גנוב על החיים": לא מתוחכם מדי - אבל המיניונים עדיין מבדרים

ובמעבר חד: אחרי ביצוע ל"טיפות" ו"על קצות האצבעות", בוטנר מסמן לקהל שעכשיו זה החלק שבו אפשר לשבת. החל מהרגע הזה והלאה, בין כל כמה שירים, בוטנר מביא אנקדוטה כלשהי מחייו ומספר את הסיפור שעומד מאחורי השיר הבא שעומד לבצע. הוא לרגע לא מנסה לייפות את הדברים, ומדבר בכנות על מסיבת הסיום שלא הוזמן אליה או על אחד מימי ההולדת שלו והסיוט שהתגשם, כשהחגיגה נגמרה בסגנון "הקיץ של אביה"; על הלימודים ב"רימון", ההיכרות עם אשתו וההזדמנויות שקיבל בתחילת דרכו. ברגעים הספציפיים הללו, יכלה בתיאוריה להירשם ירידת מתח קלה, שכן בוטנר מדבר לא מעט - אבל מדובר בסטורי-טלר שיודע להעביר את הסיפור בצורה שתגרום לאולם שלם להקשיב ולרצות לחבק ברגעים הקשים.

אחד הסיפורים אירע לאחרונה ממש, אז בוטנר הוזמן לבית הלוחם על מנת שיכתוב שיר בעקבות אלפי הגיבורים שנוספו מאז פרוץ המלחמה. בוטנר שוחח עם לוחמים פצועים, ליקט משפטים ויצר מזה את השיר "בית לחזור" המרגש כל כך. "שיר ניצחון אופטימי, שלמרות הכאב מראה שאפשר לצמוח ולרקום חלומות, וחייבים להשתקם", הוא מסביר. אז, שמונה לוחמים ולוחמות שנפצעו במלחמה נקראים לבמה, והאולם נעמד על רגליו בשנית ומריע ללא הרף. הגיבורים מבצעים יחד עם בוטנר וילדי החוץ את השיר המקסים, בזמן שהקהל מדליק את הפנסים בניידים. כל אחד הוא אור, ליטרלי, וזה רגע כל כך עצוב אך גם מלא באופטימיות.

ההיסטוריה מלמדת שרוב ההרכבים והלהקות התפרקו בגלל קרבות אגו - גם אם בריאיונות לתקשורת מצהירים כולם ש"הכול נעשה ברוח טובה, והם רק רוצים לפנות לקריירת סולו". אוקיי. במקרה של עילי וילדי, נכונו להם עוד שנים יחד (אמן סלה, טפו טפו, חמסה) - שכן לא נראה שאף אחד מילדי החוץ מקופח מבחינת הסולואים: כל אחד מהם מקבל הזדמנות, ולא אחת, לפרוח על הבמה בשיר שאותו הוא מבצע סולו, כשהאחרים מלווים בקולות רקע או לעיתים בכלל לא. כבר 15 שנים שהם יחד, ומי ייתן שימשיכו לעוד שנים רבות.

מבחינת הליינ-אפ היה את מיטב השירים שבוטנר יצר לאורך 20 שנות קריירה - הן עבור ילדי החוץ ("תתן לי יד", "רק טוב", "ימים של קיץ", "כמעט שנתיים") והן עבור מוזיקאים אחרים: "אוטובוס אחרון לחיפה", אותו ביצע גפן בגרסה רוקיסטית למדי, במקומה של משי קליינשטיין או "היא יודעת", עליו ניצחה אדר גולד במקומה של נינט טייב. כל שיר כאן הוא להיט יותר גדול מהשני, והקהל מגיב בהתאם.

בחלק האקוסטי של הערב, נותרים רק בוטנר והגיטרה, וכל אחד מילדי החוץ עולה בתורו לביצוע שיר שקט: הראשון הוא שרגאי עם "היי", שחרף אהבתנו לגרסה הקצבית והפופית, הצליח לרגש אותנו בזו השקטה יותר; אחריו זו גולד ששרה את "שיבולים", השיר שכתב והלחין אסי סתיו קצת אחרי השבעה באוקטובר, ולקראת סופו היא פורצת בבכי ומתקשה להמשיך לשיר. גם אמה, הזמרת האגדית שרי שנצפתה בקהל, נראתה מנגבת את הדמעות. הנה עוד רגע עצוב ומרגש, במציאות כל כך אבסורדית; אחריה מגיע גפן ומבצע את "מה שלא הספקתי לומר".

בניסיון להרים את האווירה אחרי החלק השקט (או שאולי הליינאפ הסתדר כך באופן מקרי למדי), בוטנר מזמין לבמה את האורחת העונה לשם מגי אזרזר. כן, היא עולה בדיוק כפי שאתם יכולים לדמיין (על ספידים, כפול 5) במגי-אזרזריות האופיינית לה - ואיזה כיף שהיא כאן. מגי קובלת על כך שאין לה קאט-ווק לצעוד עליו, פותחת בביצוע ל"יפה לך שמח" וממשיכה ל"הכי קרוב אלייך", אותו שר במקור אביב אלוש. בהופעתה הקצרה אמש מגי גנבה את ההצגה, וכמוה - גם אנחנו לא רצינו שהיא תרד.

אחרי "עוד אחד ששר לך", "בואי נעזוב" (רן דנקר, לצערנו, לא הפציע) והצעת נישואים מתוקה אחת, בוטנר וילדי החוץ מבצעים את "רץ אלייך", "אני אש" (שוב בלי דנקר!), ואחרי התודות המסורתיות לעוסקים במלאכה, ההופעה כמעט ומגיעה לסיומה עם "נעים עכשיו". אמרנו "כמעט", כי כבר באנו לצאת כדי לברוח מהפקקים - אבל בוטנר מפציר בכולם להישאר, מבטיח שהחלק הטוב עוד לפנינו - ומקיים:

כשהוא לבד על הבמה, חמוש בגיטרה, בוטנר שר את "שווים". הקהל שוב מדליק את הפנסים בניידים, ולראות את זה בעיניים זה פשוט יפהפה. בתום הביצוע, הוא מבקש לערוך מחווה קטנה לנעמי שמר, שבימים אלו מלאו 20 שנה לפטירתה, ומתחיל לשיר את "לו יהי". 50 שנה מאז ששוחרר, השיר האופטימי הזה עדיין כל כך רלוונטי לימינו. אבל כדי שבכל זאת נצא מכאן עם שיר בלב, ילדי החוץ שבים לבמה וכולם שרים יחד את "מכתב לאחי". זו הייתה סיומת אדירה לערב אדיר, עם זמרים אדירים אחד אחד ויוצר - ניחשתם נכון - אדיר גם כן.